הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

חכלילי עינים מיין

אדמו"ר הזקן · תורה אור, ויחי · תשפ״ו

בקצרה

שתי יונים מביטות זו בזו.

רגע, ועוד רגע, ועוד... ולא מפסיקות.

ככה, אומר אדמו״ר הזקן, נראית האהבה הגבוהה ביותר בינינו לבין ה': מבט אוהב שלנו אליו, ומבט אוהב שלו חזרה אלינו - "הנך יפה רעיתי, עינייך יונים".

אבל איך מגיעים לשם? איך אוהבים אהבה שלא נגמרת ברגע שהדעת מוסחת, ואיך מזככים את המידות שלנו כשהכוחות שלנו לבד לא מספיקים?

בפרשתנו יעקב מברך את יהודה: "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב". ובמאמר מספרו תורה אור מגלה לנו אדמו״ר הזקן מהם היין והחלב של התורה, ונעלה איתו שלב אחרי שלב: מ'אהבת עולם' שבאה מהתבוננות בעולם, דרך 'אהבה רבה' שמתגלה ב'יינה של תורה', ועד 'אהבה בתענוגים'.

בנקודה למחשבה נבין שבשביל לאהוב באמת צריך לצאת מעצמנו, ונגלה איך השבת היא הזמן לטעום את האהבה הזאת ולבדוק אותה.

הכנה מתוקה לימי השובבי״ם.

השיעור על המאמר

כ־9 דקות קריאה

פתח דבר

בע״ה שלום לכולם!

אנו ממש עומדים כבר בפתח ימי השובבי״ם (שיתחילו בשבוע הבא בעז״ה), והנה הבאנו לפניכם מאמר שאולי יעשה לנו קצת הכנה לימים הללו. במאמר שלפנינו נלמד את המעלה הגדולה של 'אהבה בתענוגים', ונראה שמרוב שהיא כה גדולה ועצומה אין לנו את הכח והיכולת להרגיש אותה לבדנו, אלא רק יחד עם ה' יתברך בעצמו – כאשר נביט אליו במבט אוהב ודבק וגם הוא יחזיר לנו מבט אוהב ו'אין – סופי'.

מתוך זה נמשיך ונראה גם, שכדי שהמידות שלנו תהיינה באמת זכות ומבוררות לא מספיקה העבודה שלנו בכוחות עצמנו, אלא אנו זקוקים שה' בעצמו ירחץ ויזכך לנו אותם - דרך התורה הקדושה שהוא נתן לנו (ובמיוחד דרך פנימיות התורה – שהיא 'יינה של תורה').

ויהי רצון שבימי השובבי״ם הבאים עלינו לטובה נזכה להרבות בלימוד פנימיות התורה, ועל ידי זה נזכה בעזרת ה' לגאולה מכל המצרים והצמצומים שלנו, ועד לגאולה האמיתית והשלימה בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן! שנזכה!

חברי המערכת

פתיחה

בפרשתנו, יעקב אבינו מברך את יהודה כך: "חכלילי עיניים מיין" – שהעיניים שלך יאדימו (חכלילות מלשון אדמימות) מרוב הברכה שתהיה מצויה בכרמים שלך; "ולבן שיניים מחלב" – שהשיניים שלך ילבינו מרוב הברכה שתהיה מצויה בחלב של העדרים שלך.

זהו הפשט של הברכה, ועכשיו ננסה להבין את העומק שלה, מה הם היין והחלב על פי פנימיות:

תכונה מיוחדת נכתבה על היין – שהוא 'משמח אלקים'; וצריך להבין מה עניינו המיוחד של היין שדוקא בכוחו לשמח אלקים.

דבר נוסף שכתוב על היין הוא, ש'נכנס יין יצא סוד' – והכוונה לסודות הפנימיים שמתגלים על ידי התורה המשולה ליין, בנוסף התורה משולה גם לחלב (וכמו שגם מצינו בדברי ישעיה הנביא: "לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" – שהכוונה שם לתורה).

אהבת עולם – שבאה מהתבוננות בעולם הבטל

כדי להבין מה הכוונה שהתורה משולה ליין וחלב ומה הפעולה שהיא פועלת בכל בחינה, צריך קודם להבין את ב' סוגי האהבות: 'אהבת עולם' שהיא 'האהבה הגלויה', ו'אהבה רבה' שהיא 'האהבה המסותרת', וצריך להבין למה דווקא האהבה המסותרת נקראת אהבה רבה וגדולה, שהרי לכאורה כשהדבר מסותר הוא עדיין קטן ולא גדול.

אלא ש'אהבת עולם' כשמה כן היא – אהבה שבאה מתוך ההתבוננות בעולם. ב'אהבת עולם', אנו בעצם מתבוננים איך שמצד אחד ה' מחיה את הבריאה כולה ו״מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" כמו שהנשמה מחיה את הגוף, אמנם שמצד שני זה לא דומה ממש, כיון שלעומת הנשמה שמתלבשת בגוף, ה' יתברך לא מתלבש בעולמות ורק הארה קטנה ממידת המלכות שלו מתלבשת לחיות אותם, וכמו שכתוב: "מלכותך מלכות כל עולמים" – שכל העולמות מקבלים חיות רק ממידת המלכות של ה' ולא ממנו עצמו. המשל לחיות הזו, היא 'ממלכה' בה כל הנתינים מקבלים חיות בעבודה שלהם מזה שהם נקראים 'עבדי המלך' (ו'שמו נקרא עליהם'), אמנם המלך עצמו נשאר בארמון ולא יורד להיות איתם (וייתכן שחלק גם אף פעם לא ראו אותו!).

עניינה של אהבת עולם – שהיא מתלבשת בתוכנו

בהתבוננות שלנו אנחנו פועלים שזה שאנחנו 'עבדי ה' ' לא יהיה רק בבחינה של הודאה מרחוק, אלא שזה גם יתגלה אצלנו וממש נחיה את זה. וזה בעצם מה שאנו מבקשים ומתפללים בעניית 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. אנחנו מבקשים, ששמו הגדול של ה', לא ישאר מנותק ממנו אלא שהוא 'יוברך' ויומשך עד אלינו (וזה גם פירוש הפסוק: "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם" – אנחנו מבקשים מה', שהשם שלו יומשך (ברוך מלשון המשכה והברכה) מהעולם העליון עד לעולם התחתון שלנו).

את העבודה הזו – לחוש, להמשיך ולהפנים אל קרבנו את הגדולה של המלך, אנו עושים בשבח שאנחנו משבחים את ה' במהלך פסוקי דזמרה ובברכות שלפני קריאת שמע. על ידי שאנחנו מרחיבים לשבח את ה' איך שכל החיות של העולם היא רק ממידת מלכותו, העניין הזה נקבע בליבנו, כך שבקריאת שמע שאנו קוראים בסוף התהליך הזה, זוכים לכוון באמת איך ש״שמע ישראל" – הבן והתבונן, איך ש״ה' אחד" – כלומר שז' הרקיעים (הגשמיים והרוחניים) וארץ, וד' רוחות העולם, בטלים אל הא' – אלופו של עולם; ורק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – כלומר שרק הארה קטנה ממידת המלכות נמשכת ('ברוך' – מלשון הברכה והמשכה) לחיות את העולמות (והחיות הזו נמשכת מהד' רבתי של אחד להיות 'שם כבוד מלכותו' של ה').

כאשר אנו מבינים שהכל בטל, כל הרצונות הרעים והנמוכים של היצר הרע מתבטלים, וזוכים להגיע למדריגת 'ואהבת את ה' אלקיך', כלומר שכל הרצונות שלנו יהיו רק לה' אחד (כאן 'ואהבת' מתפרשת גם מלשון רצון, כמו: 'ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם').

'אהבה רבה' – נצחית ולא מוגבלת

האהבה שבאה מתוך ההתבוננות שתיארנו נקראת 'אהבת עולם', ועליה אנו אומרים בתפילה: 'אהבת עולם אהבתנו', שה' יתברך ממשיך אל תוכנו את האהבה הזו כך שממש תוכל להתלבש בתוכנו ('אהבתנו' – המשכת אלינו את האהבה וגרמת לנו לאהוב).

הסיבה שהאהבה הזו יכולה להתלבש בתוכנו היא, שהאהבה הזו מגיעה מתוך התחשבות בגבולות העולם בו אנו מתבוננים ולא פורצת אותם, ולכן אנחנו יכולים להכיל אותה בתוכנו.

אמנם, לעומת 'אהבת עולם', ישנה אהבה גבוהה יותר שנקראת – 'אהבה רבה'. האהבה הזו, לא באה כקודמתה מתוך ההתבוננות במציאות העולם ובכך שהוא בטל, באהבה הזו, עולים הרבה מעל לעולם – לשרש של הנפש. השורש של הנפש זה המקום בו הנפש נחצבה. הנפש שלנו נחצבה מה' יתברך בעצמו בלי לעבור בדרך בכל מיני צמצומים, ושם מתגלה איך שבאמת 'אני הוי' לא שניתי', ושגם אחרי בריאת העולם – העולם לא תופס שום מציאות ולא נחשב אפילו כ'טיפה מים אוקיינוס', כיוון שגם טיפה היא בסוף איזשהו 'חלק' (קטן ככל שיהיה) מהים הגדול ויש לה איזשהו ערך וחשיבות, אמנם העולם הוא אפילו לא חלק קטנטן מה' (שהרי ה' יתברך הוא 'אין סוף') ואין לו שום ערך וחשיבות לפניו. כשמתגלה אצלנו השורש של הנפש ומתגלה איך שהעולם בטל, אנו מתעוררים ב'אהבה רבה' אותה אנחנו לא יכולים להכיל בתוכנו. הסיבה לכך שאנחנו לא יכולים להכיל אותה, היא שהיא לא מגיעה מ'התבוננות' (כמו 'אהבת עולם') אלא מ'גילוי' של 'שורש הנפש' שאין לנפש כמו שהיא למטה כח להכיל. זו התשובה לשאלה ששאלנו, למה דוקא 'אהבה רבה' היא 'אהבה מסותרת', כיוון שלגודלה היא איננה יכולה להתלבש ולהתגלות בתוך הנפש, וגם כשהיא מתגלה – הגילוי שלה נעשה באופן כזה שהיא עדיין נשארת 'מסותרת' באיזושהי בחינה ולא מתלבשת ומתפשטת בתוכנו, כך שהיא גורמת לנו להיות באופן של 'בכל מאודך' – באופן של יציאה מעצמנו.

מה ההבדל בין אהבת עולם לאהבה רבה? ההבדל הוא שלעומת 'אהבת עולם' שמגיעה מתוך התבוננות וברגע שמסיחים את הדעת ומפסיקים להתבונן היא פוסקת, 'אהבה רבה' מגיעה מהגילוי של שרש הנפש ולכן היא לא פוסקת, כלומר שגם כאשר מסיחים את הדעת מענייני אלוקות היא ממשיכה לבעור בלב שלנו, אמנם לא בתוקפה כמו בשעת הגילוי אלא באיזשהו 'רשימו' שממשיך ללוות אותנו כל הזמן.

גילוי ה'אהבה רבה' – על ידי יינה של תורה

עד כאן הכל טוב ויפה, אך נשאלת השאלה איך בפועל אפשר להתעורר באהבה הזו שתלויה בגילוי של שורש הנפש (ולא ב'עבודת התבוננות שכלית' שביכולתנו לערוך בעצמנו).

התשובה היא, שהדרך לגלות אותה היא על ידי לימוד תורה, וכאן זה על ידי התורה שבבחינת יין (ובלשון חז״ל: "ערבים עלי דברי סופרים יותר מ'יינה של תורה'"), כלומר התורה שמגלה את הסודות הפנימיים (כמו יין – 'נכנס יין יצא סוד').

מה הם הסודות הפנימיים? ה'אהבה רבה' – שהיא בעצם ה'אור הגנוז' שה' גנז בתורה. כאשר לומדים את 'יינה של תורה' זוכים שהאהבה הגנוזה הזו תתגלה במלוא עצמתה עד שמגיעים ל'בכל מאודך' – לאהבה שמעבר לכלים שלנו.

על ה'אהבה רבה', נאמר הפסוק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". 'ידיך' כאן נדרש כ'יו״דיך'. האות י' היא בצורה של נקודה קטנה והיא בעצם רומזת לצמצומים הרבים שה' עושה לאור כך שהעולמות יוכלו להברא ממנו יש מאין, ולפי זה "פותח את ידיך" – הכוונה שעל ידי שלומדים את התורה (שהיא חכמתו ורצונו יתברך), ה' 'פותח' את ה'יו״דים' – כלומר הצמצומים; "ומשביע לכל חי רצון" – ומשפיע ומשביע לחיות המצומצמת שמחייה את העולנות את ה'רצון העליון' שלו, כך שמתגלה שה' לא רק 'מחיה' את העולמות אלא שהוא גם 'רוצה' אותם (כלומר שתהיה לו דירה בתחתונים).

כאשר מתגלה שה' רוצה בנו, האהבה שמתעוררת היא אהבה שאנחנו לא יכולים להכיל בתוכנו, כיוון שגם שהרצון שמתגלה לא מתלבש בתוכנו אלא רק בלבושים שלנו – במחשבה דיבור ומעשה שלנו.

מכיוון שכאמור, כאשר מתגלה האהבה רבה נשאר ממנה רשימו לכל היום, עיקר העבודה שלנו זה שיהיו זמנים בהם האהבה הזו תתגלה ועל ידי זה גם בין לבין יישאר ממנה רשימו. לכן השאלה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה היא האם 'קבעת עיתים לתורה', שעל ידי שהאדם קובע עיתים, אז גם בכל היום גם כשעוסק בעניינים אחרים זוכה ל'ודברת בם' – 'שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם',1 וכל היום שלו מלא בדיבורים קדושים שנובעים מתוך הרשימו של האהבה.

אהבה בתענוגים – כמו של זוג יונים

אחרי 'אהבת עולם' – שבאה מתוך התבוננות בעולם, ו'אהבה רבה' – שמגיעה מהתגלות שורש הנפש, זוכים להגיע ל'אהבה בתענוגים'. 'אהבה בתענוגים' היא כאשר מתעצמים עם ה'אהבה רבה' עד שמגיעים לדבקות כה גדולה בה', עד שזוכים ממש לראות את כבוד ה' ולהתענג עליו. על פי זה מתבאר הפסוק שלנו: "חכלילי עיניים מיין", שעל ידי התורה (היין) זוכים להגיע ל'אהבה רבה', וכשמתעצמים איתה זוכים להגיע גם ל'אהבה בתענוגים' שמתגלה ב'עיניים' (לשון רבים), בעיניים שלנו שמביטות אל ה' ("עיני תמיד אל ה' ") ובעיניים של ה' שמביטות חזרה אלינו ("הנה עין ה' אל יראיו").

על האהבה הזו כתוב בשיר השירים: "הנך יפה רעיתי הנך יפה עינייך יונים". מה שמיוחד בזוג יונים, הוא שמרוב אהבה הם יכולים להביט אחד אל השני במשך זמן רב בלי לעצור, וכך גם באהבה בתענוגים עולים למדריגה כזו שהאהבה לא נשארת בהרגשה פנימית בתוך הלב, ומרוב דבקות זוכים גם ממש להביט אל ה' בתענוג נפלא שלא פוסק.

על האהבה הזו נאמר בזהר הקדוש: "הָסֵבִּי עֵינַיְִּך מִּנֶּגְדִּי, אַסְחַר עֵינֵיְך לִּסְטַר אָחֳרָא מִּנִּי, דְאִּינּון מֹוקְדִּין לִּי בְשַלְהֹובֵי רְחִּימּותָא", שמרוב אהבה העיניים שלנו מתלהטות באש יוקדת, עד שכביכול ה' מבקש ממנו להסב אותם לצד אחר.

מרוב שהאהבה הזו כל כך גדולה הלב לא יכול להכיל אותה והיא נשארת בעיניים שלנו שמסתכלות החוצה, על זה נאמר: "חכלילי עיניים מיין" – כלומר שהעיניים שלנו מאדימות ומתלהטות מרוב אהבה.

"חכלילי עיניים מיין" – לטעום את האהבה

בימות החול אנו עובדים ב'אהבת עולם' וב'אהבה רבה', אמנם לא תמיד זוכים להרגיש את התענוג שבהם, והזמן שמסוגל להרגיש את התענוג ולהגיע ל'אהבה בתענוגים' זה שבת קודש.

אמנם כדי להרגיש את התענוג בשבת חייבים להקדים את העבודה בימות החול ב'אהבת עולם' ו'אהבה רבה', עד שבשבת כאנחנו מתעלים מהמציאות התחתונה ונכנסים אל הארמון של ה', אנחנו יכולים להביט אל ה', להתמלא ב'אהבה בתענוגים' ולזכות ל'אז תתענג על ה' '.

'אהבה בתענוגים' פירושה, שלא רק מרגישים את האהבה, אלא שגם זוכים לטעום אותה ולהתענג ממנה. הדבר רמוז בפירוש של חז״ל למילה 'חכלילי' – "שכל חיך הטועם אומר לי לי". את מה החיך שלנו טועם? את טעמי המצוות (שבתורת הסוד, שהם בעצם 'יינה של תורה') שמגלים את התענוג שיש לה' במצוות שלנו. על ידם אנו זוכים לעלות בעילוי אחר עילוי, ולהרגיש עד כמה התורה שייכת לנו ואנחנו שייכים אליה (לי לי – שככל שעולים במדריגות מתגלה יותר ויותר עד כמה היא לנו ושלנו).2

"ולבן שיניים מחלב" – הלבנת האהבה

המשך הברכה הוא: "ולבן שיניים מחלב". תפקיד השיניים הוא לטחון את המאכל כך שהגוף יוכל לעכל אותו, וכך גם אצלנו כדי שרמ״ח מצוות עשה שאנו מקיימים יוכלו להיות כביכול 'מזון' ל'רמ״ח אברים דמלכא' (הרמ״ח אברים של ה') ולהיות 'מרכבה' אליהם כך שהם יוכלו להתפשט ולהתגדל בעולם,3 עלינו קודם כל 'לטחון אותם' ולדקדק בהם ('הדק היטב') ולבדוק טוב מה לכבוד ה' ומה לא בדיוק.

את הבירור עלינו לעשות גם במעשי המצוות שנעשים ב'לבושי הנפש' שלנו (המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו), וגם במידות שהם ה'כוחות' של הנפש שלנו, כך שגם האהבה והיראה שלנו יהיו אך רק לכבוד ה' (ולא בשביל לקבל מהם חיות והתפעלות למשל), ולבחון האם אכן הפכנו את האהבות החשוכות שלנו לאהבה מוארת כזו שאור ה' מאיר בתוכה.

הדרך לדקדק במצוות ובמידות ידועה למי שהוא 'מבקשי ה' ', שמתייגע כל חייו על התורה והעבודה ודורש את ה' ואת קרבתו.

גם אחרי הבירור הראשון, המידות עדיין בקטנות ולא מספיק מפותחות, ובשביל שהם יגדלו הן צריכות לקבל אל תוכן את האור של התורה, שכאן הוא בבחינת 'חלב'.

תכונותו של החלב היא, שהוא גם מזין ובנוסף גם אפשר לרחוץ בו, וכך גם התורה – היא גם מזינה לנו את המידות כך שהם יגדלו, וגם רוחצת ושוטפת אותם, ומשלימה את הבירור שהתחלנו כך שהמידות שלנו יהפכו ממש למידות טובות ומזוככות.

זה פירוש הפסוק בשיר השירים: "עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב" – שאת האהבה שלנו לה' (שכמו שאמרנו משולה לאהבה ששוררת בין 'זוג יונים') ה' רוחץ ומזכך לנו על ידי התורה שאנו לומדים, והופך לנו לאהבה עליונה וזכה.

לפי זה "ולבן שיניים מחלב" – הכוונה, שהמידות שלנו שבשלב הראשון עשינו להם בירור על ידי ה'שיניים' שלנו – בעבודה וביגיעה, בשלב השני הם מתבררות ומתלבנות 'ממילא' על ידי החלב של התורה. החלב של התורה מלבן את המידות שלנו והופך אותם לבהירות וזכות, כך שככל שנעלה במעלות הליבון לא נצטרך להתייגע בשביל לאהוב את ה', והאהבה והיראה שלנו יבואו בצורה ממיילאית, מכיוון שממש נראה את ה'.

זה לסיכום הפירוש של הפסוק: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב", שעל ידי שבהתחלה לומדים שותים את 'יינה של תורה' וזוכים להגיע ל'אהבה רבה' ו'אהבה בתענוגים', ואז גם לוגמים ורוחצים ב'חלבה של תורה' ומפתחים ומלבנים את המידות, זוכים לעלות בעילוי אחר עילוי ולהגיע לבחינת 'חכלילי' – דבקות שלימה עם ה', עד ההרגשה הממשית שאנחנו ממש שייכים אליו.

הערות

  1. רש״י דברים ו,ז ↩

  2. וזה לכאורה גם התשובה לשאלה ששאלנו בתחילת המאמר, למה דווקא בכוחו של היין לשמח אלוקים. שביאור הדבר הוא לכאורה, שדווקא על ידי היין – שכמו שמתבאר פה הכוונה לטעמי המצוות, זוכים לשמח את שם 'אלקים' כך שהוא יתגלה ולא יסתיר על שם הוי' (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה": כי שמש ומגן הוי' אלקים"). ↩

  3. כמו שמסבירים בחסידות את הזוהר (ח״ג ז ):שאומר ש״ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים" – שהכוונה שישראל ממשיכים את שם ה' בעולם ונותנים לו להתפשט ולגדול, ולכן המזון כאן נעשה על ידי זה שאנחנו הופכים ל'מרכבה' ובכך לוקחים את ה' למקומות שכביכול רק אנחנו יכולים להביא אותו. ↩