'אתהפכא' משמעותה היא 'התהפכות', כשבדרך כלל היא מובאת כתיאור התהפכות המדות של הנפש הבהמית. והיינו שבניגוד לבינוני שמידות נפשו הבהמית נמשכות לחומריות – אצל הצדיק מידות נפשו הבהמית 'התהפכו' והן אינן נמשכות לחומריות אלא רק לקב״ה1.
התהפכות זו קוראת בשלימותה אצל הצדיקים הגמורים – כרשב״י – וכמו שמתואר בזהר (ח״א, ד) שכאשר רבי חייא רצה לעלות למדורו של רשב״י והוא שמע קול שאומר: "מאן מנכון די חשוכא מהפכין לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא (-מי ממכם שחשך מהפכים לאור, טעמים מרים למתוקים – מי שלא, שלא יבא לכאן).
אמנם, גם אצל הבינוני תתכן 'אתהפכא', והיינו שכאשר הוא לא נותן למידותיו הטבעיות 'להתפשט' ולהמשך לדברים רעים (ע״י עבודת ה'אתכפיא') – אזי בכח ההתבוננות שמסבירה גם לשכל הטבעי את נוכחות ה' במציאות הגשמית – הנפש הבהמית נמשכת לאלוקות שבגשמיות, ובכך מידותיה מתהפכות לרצות בקב״ה. אמנם, אצל הבינוני דבר זה הוא 'זמני' שכן הנפש הבהמית עדיין בתוקפה, וכאשר הוא אינו יאחוז בהתבוננות – הרי הוא יכול להימשך עוד פעם אל הרע (-גשמיות מנותקת בתודעתה מהקב״ה).
כמו כן, לעתים ישנה 'התהפכות' מגודל המרמור והמאיסה ברע (ואכן חלק מהגדרת הצדיק בספר התניא היא כפי מדת מאיסתו ברע) – כל כך לא טוב לי ברע עד שאני מגלה בעצמי שאני רוצה רק את הטוב.
לעתים במאמרי חסידות המושג 'אתהפכא' מובא לא (רק) כתיאור התהפכות מידות הנפש הבהמית, אלא גם התהפכות המציאות – דברים ששימשו את הרע הנהפכים להיות חלק מהטוב.
הערות
-
ראה תניא פרק י, וכן פרק כז הנ״ל. ↩