בלב כל אחד מישראל ישנה אהבה עצמית של הנפש האלוקית לקב״ה, ללא קשר ותלות במעשה האדם. אמנם, אהבה זו 'מסותרת' בחיי היום-יום על ידי הנפש-הבהמית, והיא מתגלה בעתים בהם האדם מרגיש שהוא עלול להתנתק מהקב״ה – כמוות על קידוש השם.
אמנם, באמת, כל עבירה מנתקת את האדם באותו רגע מהקב״ה, ועל כן מצד אהבה טבעית זו הנשמה לא מוכנה לעבור על שום עבירה. מכח אהבה טבעית זו האדם יכול להתגבר ולבחור בטוב – רצון ה' – בחייו האישיים בכל עת ובכל רגע (בשונה מאהבה רגשית מגולה, שתלויה בהתבוננות והשגה אלוקית). יהודי יכול לעורר אותה ולעזור לה להתגלות בכך שיתבונן שכל עבירה – או ביטול מצוה – מנתקת אותו מהקב״ה כעבודה-זרה ממש, אליה הוא ודאי לא יתקרב לא מיניה ולא מקצתיה1.
הערות
-
ראה בכל ערך זה בתניא פרק כה. ↩