האור המקיף, כשמו כן הוא, 'מקיף' ולא מתלבש בתוך הכלי – הדבר אותו הוא מחיה. אמנם אין הכונה שהאור לא נמצא בו, אלא כמו אני חושב אודות משהו והדבר 'מוקף' בשכלי – והיינו שהוא כולו חלק משכלי (-מהמקיף) אך שכלי לא נהיה הוא1.
ממשל זה ניתן להבין גם את המבואר כי מהאור המקיף נמשך האור הפנימי (-המתלבש בתוך הדבר), והיינו שמהשכל ש'מקיף' את העניין, נהיה גם העניין שאני חושב אודותיו – אצלי במחשבה. כאשר אנחנו עוברים מהמשל לנמשל – הקב״ה – נאמר עליו "הוא היודע והוא המדע והוא הדעה", והיינו שמזה שהקב״ה 'חושב' אודות דבר מסוים, הוא גם מתהווה ממש. אם כן מובן שבמחשבה של הקב״ה ישנו גם האור המקיף – שחושב אודות העולמות – וגם את האור הפנימי, העולמות אודותם הקב״ה 'חושב'. האור המקיף על העולמות נקרא "אור הסובב כל עלמין", והיינו שסובב ומקיף אותם מכל צד ופינה.
בכללות לכל דרגה ישנם שני 'מקיפים' עיקריים: 'מקיף קרוב', כמו בגד שמקיף את גופי אך קרוב אליו ונוגע בו; ו'מקיף רחוק' כמו בית שמקיף את מציאותי – אך רחוק ממני2. [לדוגמה בנפש: ה'חיה' נחשבת 'מקיף קרוב', והיחידה 'מקיף רחוק', וראה בערכים אלו, התבונן והשכל]. מצד אחד המקיף הקרוב יותר קרוב ונוגע, אך מצד שני הוא פחות 'קיומי', כמובן גם ממשל הבית והבגד: אדם ללא בית (אך עם בגד), חסר לו בשפיותו והגדרתו כאדם; לעומת זאת ללא בגד (אך עם בית), האדם יותר נשאר במעלתו כאדם, אך ללא משהו שיחמם אותו.