בטול הוא האופן העיקרי בספרי החסידות לתאר שהקב״ה שוכן ושורה באותו הדבר. הסבה לכך היא, שהקב״ה הוא אחד-יחיד-ומיוחד, ואם יש משהו שמרגיש נפרד ממנו – הרי הוא לא חלק מאחדות זו, והקב״ה אינו שורה בו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם...1". לכן, התחושה העיקרית בנפש האדם המעידה על גילוי אלוקות, היא בטול לאחדות זאת – כאשר בבטול זה ישנם כמה אופנים ומדרגות כפי איכות הבטול. בכללות הבטול מתחלק לשתי מדרגות עיקריות:
בטול במציאות
'בטול במציאות' הוא בטול בו האדם 'נבלע'-בטל במציאות האמיתית – מציאותו הבלעדית של הקב״ה (כפי שניתן להבחין שה'נושא' בביטוי זה הוא ה'מציאות' של האין-סוף, ולא מה שמתבטל).
בטול זה נובע מהתבוננות ביחוד העליון – בו הכל נכלל בקב״ה (ראה ערך יחודא-עילאה) – "כולא קמיה כלא חשיב" (-הכל לפניו אינו חשוב), והיינו שהכל מתבטל ממציאותו במציאות האין סוף. על כן בטול זה מקיף ותופס את כל מציאות האדם כך שהאדם ממש 'נשאב' באמת הזו, שכן האדם מרגיש שכל המציאות "כלא חשיב" לגבי אור-אין-סוף [בשונה מ'ביטול היש', כדלקמן].
על כן, אדם הבטל במציאות – כלל לא מודע לעצמו ואף לכך שהוא בטל, הוא נתון לחלוטין במציאות ה'.
בטול זה שייך יותר לנפש האלוקית, משום שהיא בעצמה רוחנית ושרשה ושייכותה היא למציאות זו של הקב״ה – "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", כך שהיא מרגישה את האלוקות ממש – וממילא חפצה להתבטל בכל מהותה באור האלוקי2 (ולפיכך בטול זה מתגלה בשלימותו בעיקר אצל הצדיקים – שחווים בעיקר את נשמתם).
בספירות, בטול במציאות מכוון כנגד ספירת החכמה, אותיות כח-מה, כח ותקיפות הביטול הנובע מתחושת ה'מה אני מול מציאות האין-סוף' (וראה גם בערך ספירת החכמה, ובערך 'אחד האמת')3. בטול זה הוא בטולו של משה רבינו שאומר "ונחנו מה".
בטול היש
'בטול היש' היינו שמציאות ה'יש' – מציאות הגשמיות – קיימת, אך מתבטלת למה שמעליה, הוא האור האלוקי שמחיה אותה (כפי שניתן להבחין שה'נושא' בביטוי זה הוא ה'יש' – שעליו להתבטל).
בבטול זה ישנם כמה מדרגות ואיכויות של בטול היש כלפי האין המהוה אותו, כאשר ישנם שני אופנים עיקריים:
'בטול היש' נובע מהתבוננות ב'יחוד התחתון' (ראה ערך יחודא תתאה) – והיינו שחיותו של ה'יש' היא האור האלוקי המתלבש בנבראים, כל נברא לפי מהותו (אור ה'ממלא כל עלמין', וראה עוד בערך שם). לפיכך היא גורמת לאדם (היש) להישאר במציאותו, אך להתנהל לפי האור המחיה אותו – היינו רצון ה'. במלים קצת אחרות: היש-המציאות קיימת, אך מתבהר כי היא תלויה בקב״ה.
ביטול זה שייך בעיקר לנפש הבהמית, הטבעית, משום שהוא מתעסק ביש – הטבע – וההתבוננות המביאה אליו, שייכת גם לשכל טבעי (ולפיכך הוא מתאים בעיקר לאדם כערכנו – ולוואי בינוני – החווה את המציאות הטבעית כעיקר מציאותו). דוגמאות והתבוננויות רבות באות בספרי החסידות להסביר את התהוות היש מהאין האלוקי לנפש הבהמית – לשכל הטבעי הפשוט. להלן דוגמה אחת המובאת בחסידות4:
כל אחד יכול לשים לב שיש כח רוחני שנותן חיות לנבראים "אין לך עשב שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל" – יש כח של צמיחה וחיוניות בעולם, עוד יותר אצל האדם ברור שיש איזושהי חיות רוחניות המקיימת אותו; אם כן, כנראה שגם לחיות הרוחנית יש חיות המחיה אותה – לדוגמה, ליד שלי יש כח תנועה – חיות, פשוט שהחיות שביד מגיע מחיות כללית יותר – חיות הגוף. אם כן, קל להניח שכנראה גם לחיות הנפש שלי (המחיה את הגוף) יש חיות המחיה אותה עצמה; כך מתעלים בהתבוננות בחיות הנבראים – עד שמגיעים להנחה שכלית טובה, שהחיות של הנבראים היא מכך שהקב״ה רוצה בכל אחד ואחד מהם.
אמנם פעמים ש'בטול היש' הכונה שהנפש הבהמית מתבטלת ללא שום השגה וללא שום הבנה, אלא 'מודה על האמת' – שהקב״ה מחיה אותה והוא המציאות האמיתית. בטול זה מבטל בעיקר את המעשים של האדם לקב״ה, אך עוד לא את התודעה.
אמנם, 'בטול דהודאה' הוא הבטול הפותח את העבודת ה' של היהודי והוא הקרקע לכל מדרגות הבטול שמעליו, וכפי שנפתח היום של כל יהודי באמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי (-בנפש הבהמית) נשמתי (-האור האלוקי המהווה אותי) בחמלה, רבה אמונתך". מדרגה זו בבטול היש תקרא לעתם גם 'בטול דקבלת עֹל'.
וראה עוד בספר חנה-אריאל (פרשת כי תשא נב, א) בחילוק עוד מדרגות בביטול היש עצמו.
הערות
-
סוטה ה ע״א, וכן בגמרא שם משווים את גס-הרוח לעובד עבודה זרה, כאשר הפסוקים המתארים את גס הרוח היינו מישהו בעל גאוה – ישות – החש את עצמו כמציאות מלאה מעצמה. ↩
-
וראה באורך בפרק יט בתניא: "לתוספת באור, צריך לבאר היטב מה שכתוב: "נר ה' נשמת אדם". פרוש, שישראל הקרויים אדם,² נשמתם היא למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע לפרד מהפתילה ולדבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב בעץ חיים. אף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו, אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם, וכן בחינות רוח ונפש, חפצה וחשקה בטבעה לפרד ולצאת מן הגוף ולדבק בשרשה ומקורה, בה' חיי החיים ברוך הוא. הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה. וטבע זה הוא שם המשאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת, וגם כאן, הכונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל משג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המשג והמובן. והיא בחינת חכמה שבנפש, שבה אור אין סוף ברוך הוא..." ↩
-
ראה בתניא שם. ↩
-
ספר המאמרים עת״ר, ד״ה "אחת שאלתי" – וראה שם באורך. ↩