כאשר האדם חושק ונמשך לדברים שהם היפך הקדושה – עליו 'לכפות' ('אתכפיא') את עצמו ולהמנע מנטיה זו, לכפות את מידותיו הטבעיות (ואף לא להשקיע את מוחו במשיכה זו – גם ללא כונה לקיים אותה חלילה) – על מנת לקיים רצון ה'. ה'אתכפיא' נעשית מתוך תודעה ורצון להתקרב לה', ולא מתוך 'כפייתיות' בפני עצמה1.
עבודת ה'אתכפיא' היא העבודה העיקרית אצל רוב האנשים – עבודת הבינוני – שהנפש הבהמית אצלם בתוקפה והיא נמשכת לגשמיות העולם גם כאשר הגשמיות מנותקת בתודעתה מהקב״ה (לדוגמה, לאכול לשם הנאה, ללמוד לשם גאוה – ששניהם הגדלת מציאות האדם, במקום הגדלת נוכחות ה').
ה'אתכפיא' נעשית מתוך מודעות האדם למקומו הרוחני – כך שהוא שם לב לנטיותיו השפלות ולצורכו לכפות אותם (ולכך שהוא לא רק חווה חווית רוחניות אלוקיות).
כאשר אדם 'כופה' את נפשו בשביל הקב״ה, גם כללות הכח שמנגד לגילוי אור ה' במציאות נכפה, ואומר הזהר ש״כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקב״ה בכלהו עלמין" [-כאשר נכפית הסטרא-אחרא למטה, מתרבה אור ה' בכל העולמות]2.
הערות
-
זאת הדגשה חשובה בעבודת ה'אתכפיא' שעניינה לא רק 'להתגבר' – כעבודת בעלי המוסר – אלא להתגבר מתוך רצון להתחבר ולקבל עלי מלכות שמים: "ולכאורה, הרי העזיבה יכולה להיות על ידי התגברות על עצמו גם בלי קבלת עול. אך באמת צריך להיות העזיבה מצד שזה נגד רצון ה'. ותתקיים ביותר כאשר היא מצד הרגש איזה אור בנפשו..." (קונטרס העבודה אות ב'), וכן המסתכל בתניא החל מפרק ט' המתאר את מאבק הנפשות – יבחין שתמיד מדובר בהתגברות הנפש האלוקית על ידי התבוננות – הפועלת רצון לקיים דבר ה'. ↩
-
וראה עוד במעלת עבודה זו בפרק כז בספר התניא ועוד שם החל מפרק לז. ↩