הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

תקעו בחודש שופר

אדמו"ר הזקן · לקוטי תורה · תשפ״ה

בקצרה

ביום השני לבריאה, ה' מבדיל בין המים העליונים לתחתונים.

והמים התחתונים... בוכים.

"אנן בעינן למהוי קדם מלכא!" אנחנו רוצים להיות לפני המלך, לא למטה.

מכירים את הבכי הזה? זו בדיוק השאלה ששואלת גם הנשמה שלנו: מה אני עושה כאן בעולם? למה ירדתי ממקומי אצל ה' לתוך גוף ועולם גשמי כל כך? ומה ה' בכלל 'מרוויח' מזה?

במאמר "תקעו בחודש שופר" מלקוטי תורה של אדמו״ר הזקן נגלה את סוד הירידה לצורך עלייה: יתרון האור מן החושך, ו״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים".

ובדרך: למה ראש השנה חל דווקא בא' תשרי, היום שבו נברא האדם, ולא ביום שבו התחילה הבריאה; מה פירוש "אין מלך בלא עם"; ולמה מי שלא בוכה בראש השנה, אומר האר״י, "אין נשמתו שלמה".

וגם, פנינה מעניינת: למה דווקא קרן של בהמה מעוררת למעלה יותר מהצעקה שלנו.

בנקודה למחשבה נקשיב לים ולמעיינות שלא נחים לרגע, ונבין את הבכי הקיומי של כל המציאות, עד שנגיע ל״נחלי מים" של הגאולה.

שנה טובה ומתוקה!

כ־23 דקות קריאה

פתח דבר

בע״ה שבוע פרשת כי תבוא, השבוע לכבוד הימים הקדושים והנוראים - ימי ראש השנה הבעל״ט, נלמד מאמר מיוחד ומפליא ביסודות הרבים שמתבארים בו במתיקות רבה - מאמר ד״ה 'תקעו בחודש שופר' (השני) – מתוך ליקוטי תורה לאדמוה״ז. המאמר נוגע בשאלה היסודית ביותר בחיים שלנו, ושכל אחד מאיתנו שאל את עצמו אותה: מה אני עושה כאן בעולם?!, למה הנשמה שלי ירדה בכלל ממקומה העליון אצל ה' לתוך הגוף והעוה״ז הגשמי?, ובעצם בכלל למה ה' ברא את העולם והוריד את כביכול את עצמו למקומות 'תחתונים' מגושמים ו'ישותיים' כל כך, מה הוא הרוויח מזה?

המאמר שלנו נוגע בשאלה הזו, ומתוכה מגיע לבאר בבהירות רבה את מהות העבודה שלנו בימי ר״ה – 'המלכת ה'' עלינו ועל העולם כולו, תוך ביאור עמוק על משמעות התקיעה והצעקה הפנימית שלנו בתקיעת שופר, י״ג מדות של רחמים ועוררות הרחמים העליונים עלינו, כשתוך כדי נוסף ביאור נפלא על מהות מלכות ה' בעולם, משמעות בריאת העולם 'יש מאין', מה הם ומה משמעותם של 'המים העליונים' ו'המים התחתונים', ולקינוח - מתווסף למאמר גם המשל היסודי ליחוד ה' – "כי שמש ומגן הוי' אלקים", ועוד. ויה״ר שבזכות עיסוקנו ולימודנו בחסידות ופנימיות התורה – שעניינם לראות בכל דבר את ה' מלכותו וחיותו, נזכה לראות ב״מלך ביופיו תחזינה עינך" - בהתגלות מלכות ה' בעולם לעיני כל, ע״י עבודתנו בהמלכת ה' בימי ראש השנה (כאמור בפנים המאמר), "ותמלוך אתה הוא הוי' לבדך על כל מעשיך" בבימ״א.

בברכה ל'כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה – בספרם של צדיקים גמורים (-שעושים תמיד תשובה, כידוע..)', אמן.

חברי המערכת.

משמעות הפסוק "תקעו בחודש שופר"

הפסוק אומר "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). חז״ל במסכת ראש השנה לומדים מהמילים בפסוק "בכסה ליום חגנו" שהפסוק מדבר על ראש השנה – "איזהו חג שהלבנה מתכסת בו – הוי אומר זה ראש השנה"; כלומר, החג שחל בראש חודש – שהוא הזמן שבו הלבנה מתכסה מעינינו ואח״כ מתחדשת, והעולם מתחדש לעוד חודש – הוא ראש השנה. וראש השנה בעצמו הוא היום שבו נברא העולם – "מעשה בראשית", ועליו נאמר "זה היום תחלת מעשיך" – ולכן כל שנה ושנה בראש השנה העולם מתחדש עוד פעם לשנה נוספת.

מדוע ראש השנה חל בא' בתשרי ולא בכ״ה באלול?

מכיוון שכאמור ראש השנה הוא היום בו נברא העולם: צריך להבין מדוע אנו מציינים אותו דווקא בא' תשרי – שהוא היום בו ה' ברא את אדם הראשון, ולא בכ״ה באלול – שהוא היום שבאמת ה' התחיל לברוא (וממילא בכל שנה 'לחדש') את העולם.

בשביל לענות על שאלה זו אדה״ז מקדים:

מידת הדין והצמצום בבריאת העולם

תחילת התורה וראשית בריאת העולם הוא "בראשית ברא אלקים", שם 'אלקים' מורה על הגבורה והיכולת של ה' 'לצמצם' את עצמו. תחילת התורה והבריאה בפסוק זה, באה ללמד אותנו "שמתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים – שיתף עמו מידת הרחמים". כלומר מכיוון שה' הוא 'אין' – אין סופי ו'בלתי בעל גבול' ("אור אין סוף ברוך הוא") – אז כדי לברוא וליצור את העולם (מלשון 'העלם') שמהותו הוא 'יש', דבר מדוד 'ובעל גבול' – הוא היה צריך לצמצם ולהעלים את עצמו, על ידי מידת הגבורה ('דין'), בשביל שיוכל 'להיברא' העולם הזה הגשמי כמו שהוא. וזה פירוש הפסוק "בראשית [ביסוד העולם] ברא [– בריאה היא יצירה והפיכה של דבר שלא היה קיים, 'אין' – לדבר קיים, 'יש'] אלקים" – ה'בריאה' של "יש מאין" היא מכוח הגבורה והצמצום של ה', הרמוז בשם 'אלקים'.

השמש והמגן כמשל ל״יש מאין"

על־פי־זה לכאורה לא מובן מה שאנו קורים לבריאה הגשמית 'יש', שנוצרת מה' שהוא 'אין'. הרי ברור שדווקא ה' הוא ה'יש האמיתי' והוא יותר 'קיים' מהמציאות הגשמית! ויותר מכך, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב" – כלומר כל המציאות לפניו יתברך נחשבת כ'לא', ואינה חשובה ותופסת מקום אצלו כלל; ואם כן צריך להבין למה בריאת העולם ("השתלשלות העולמות") נקראת בריאה "יש מאין".

כדי להסביר את זה צריך להקדים:

כתוב בפסוק "כי שמש ומגן הוי' אלקים". כמו שלשמש יש 'מגן' וכיסוי ('נרתיק חמה') – כך שם 'אלקים' הוא 'מגן' ומכסה את שם הוי'. בחסידות 1לומדים מהפסוק והמשל הזה יסוד עצום הנוגע ליחוד ה' והכרתנו אותו, והוא:

השמש מורכבת מ'גוף' השמש, ומ'הזיו', שהוא אור השמש המאיר החוצה. האור ו'הזיו' שהיא מאירה החוצה – וודאי קיים גם בתוכה, אלא שהוא 'בטל' ל'עצם' גוף השמש ולא מורגש בתוכה, והוא מורגש ומתגלה רק מחוץ לשמש, ששם כביכול יש 'מגן' שעוצר את השמש מלהתפשט־ ושם מתגלה ההארה ו'הזיו' של השמש.

כך גם בנמשל אצל ה': שם הוי' – שהוא ביטוי לה' כפי שהוא בעצמותו, ללא התייחסות לעולם – ודאי שהייתה בו 'היכולת' להתייחס ולברוא את העולם, אלא שיכולת זו 'בטלה' אל עצמותו של ה' ואינה מתגלה. כדי שיתגלה ה'זיו', ההארה והרצון של ה' הטמונים בשם הוי', נדרש שם 'אלקים' – אשר כעין 'נרתיק' או 'מגן', מצמצם ומסתיר את עצמות ה' (המתבטאת בשם הוי') כדי שיוכל להיברא העולם.

גילוי ה' לעתיד לבוא

וזו המשמעות של מה שכתוב ש״לעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא מוציא חמה מנרתיקה", כלומר שה' יגלה את שם הוי' ללא הנרתיק והכיסוי של שם אלקים. וזה גם כוונת הכתוב "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר" – שיראו וישיגו בראייה שכלית וברורה את ה'. וכמו שחכמי העדה נקראים "עיני העדה" – הכוונה שהם בעיני שכלם מורים ומנהיגים את העדה. זו גם משמעות הפסוק "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – שנראה ונשיג ממש את ה' כפי שהוא מתגלה בשם הוי'. והמשמעות של זה היא:

המשמעות של גילוי שם הוי' ללא המגנים והכיסויים היא: שהעולם – השמים, הארץ והמציאות כולה – לא יעלימו ויסתירו את ה', בכך שהם נראים נפרדים וקיימים מעצמם, ללא קשר והזדקקות קיומית כביכול לה', אלא תתגלה המציאות האמיתית (שהיא ממש כבריאת שמים וארץ חדשים) כפי שהיא באמת אצל ה', וכמו שהיה לפני בריאת העולם (יציאת הזיו וההארה מה', כאמור לעיל) – שהעולם כולו מתחיה מה' ובטל אליו, כביטול זיו השמש במקור השמש (המאור).

וזהו עניין בריאת 'יש מאין': יציאת ה'זיו' והדבר הנברא מה'מאור' שבו היה כלול, והפיכתו ל'יש' עצמאי ובעל קיום בפני עצמו; לא כפי שהיה במקורו – ה'מאור' – 'אין' וחסר קיום וממשיות.

2הערת הצ״צ: (ר״ל שאף גם המשכת גילוי הזיו המחיה ומתלבש בשמים וארץ הוא גם־כן בבחינת יש מאין ואפס ממש שהרי כשהיה כלול במקורו אז היה בטל ונכלל במקורו הוא המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל וזה שיהיה הזיו נראה בפני־עצמו בבחינת יש ודבר הוא ע״י הנרתק והמגן ואם־כן הוא ענין יש מאין וכמו־שכתוב והחכמה מאין תמצא שגם התהוות ח״ע נקרא יש מאין, וזהו היש הוי' בקרבנו אם אין פירוש אם שם הוי' מאיר בנו ע״י המגן ונרתק ואזי הארה זו נקרא יש מאין אם אין היינו שמאיר בנו מלמעלה מבחינת מגן דהיינו מעין מוציא חמה מנרתקה שבחינת זו נקרא אין, וזהו ענין בראשית ברא אלקים. אלקים היינו בחינת הזיו הנמשך ע״י המגן כו' נקרא בריאה יש מאין אלא שהוא ענין בריאה שבאצילות היינו בחינת והחכמה מאין תמצא, ובע״ח איתא שאפילו בחינת א״ק שהוא כתר נקרא בריאה אדם דבריאה כו' ובחינת בריאה היינו יש מאין וכמו־שכתוב בדיבור־המתחיל ואתחנן בפירוש והחכמה מאין תמצא שהחכמה היא בחינת ראשית והיא תמצא מאין בבחינת התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו כו' ע״ש, ובחכמה יש אור וכלי אשר כח החכמה עצמה היא הנקרא כלי ובחינת האור והחיות השופע בו מאור אין־סוף נקרא אור החכמה. והנה החכמה עצמה שהיא הכלי נקרא ודאי יש מאין דהיינו שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוצאו כי הוא יתברך רם ונשא מגדר בחינת חכמה עד שבחינת חכמה נחשבת אצלו כעשייה גשמיות. לכן להיות התהוות בחינת כח החכמה הוא התחדשות ודבר חדש כמו חידוש העשייה גופניות. אך גם בחינת התהוות אור החכמה נקרא גם־כן יש מאין כי האור הוא עד״מ בחינת זיו השמש הנמשך מהשמש, ועל־זה נת' כאן שבחינת המשכת הזיו הוא גם־כן בחינת יש מאין מטעם הנזכר־לעיל שכשהיה כלול במקורו כו' כנזכר־לעיל).

וכך גם כל העולמות והנבראים היו 'כלולים' במקורם, בה' – באופן של העלם וללא מציאות ממשית – וה'יציאה' שלהם כביכול מה' (הבריאה שלהם, שהיא כאמור 'יש מאין' האין־סופי) היא כיציאת הזיו וההארה מהמקור, שהרי הוא עצמו כולל בתוכו לאין ערוך ממה שיוצא ומאיר ממנו החוצה. ועל זה אמר דוד המלך: "הודו [– כלומר הזיו וההארה שלו בלבד] על ארץ ושמים". ובזה מתורצת השאלה ששאלנו, כיצד בריאת העולם נקראת 'יש מאין'. אין הכוונה שהבריאה היא יותר 'יש' מה', אלא הכוונה לתאר את התהוות ו'יציאת' הבריאה כביכול מה' – שהיא יכולה להיברא ולהתהוות רק כשהיא נפרדת ויוצאת משורשה, מה'אין' האלקי האין־סופי.

ירידה לצורך עלייה

מכל האמור עולה שבריאת והשתלשלות העולמות היא ירידה עצומה מהאופן שבו היו 'כלולים' במחשבת ה' (ב'המקור', באור אין־סוף, ואחר כך במחשבה הקדומה לברוא את העולם). אז היו בטלים ומאוחדים ממש בה', ולא היו

מוגבלים—לעומת מציאותם העכשווית, שבה הם רחוקים מה' ונראים עומדים בפני עצמם, וכן הם 'בעלי גבול' ומידה בהיותם ברואים גשמיים.

השאלה הטבעית שעולה כשאנו חושבים ומתבוננים בירידה העצומה של העולמות (וכן של עצמנו) – היא למה היה צורך בירידה הזאת, מה ה' "מרוויח" ממנה?

התשובה לשאלה הקיומית הזו היא, ש״ירידה זו לצורך עלייה". כלומר, מכוח העבודה שלנו לגלות את אור ה' דווקא בעולמות התחתונים – יש עלייה ותוספת אור גדולה אף יותר ממה שהיה כאשר כל העולמות היו 'כלולים' וחלק מה'. ה״תוספת עילוי" הזאת של העולמות היא כדוגמת "יתרון האור מן החושך"— אדם שנמצא בחושך גמור ופתאום מאירים לו, האור אצלו יהיה הרבה יותר משמעותי: מצד אחד, מפני שעד עכשיו היה בחושך, ולכן הוא מייקר ומעריך את האור הרבה יותר ממי שהיה באור; מצד שני, בגלל השהות שלו בחושך, האור עבורו הוא הרבה יותר חזק ואף מסנוור.

כך כשאנחנו עובדים את ה' ומגלים אותו בתוך ה'העלמות' והחושך שמסביבנו – אנו בעצם מאירים ומגלים כאן, בעולם התחתון שנראה כולו 'יש' ונפרד מה', שבאמת הוא בטל בתכלית ל'אין' של ה', ואנו כביכול ממשיכים את ה'אין' של ה' לתוך ה'יש' – העולמות.

"דירה בתחתונים"

וזו הכוונה בדברי חז״ל שכולנו מכירים: "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים" – שהקדוש־ברוך־הוא התאווה ורצה שתהיה לו דירה כאן למטה, בתחתונים.

אלא שבמחשבה שנייה – לא ברור מהי הכוונה ב״תחתונים": הרי אצל ה' אין מעלה ומטה, והכול שווה אצלו. אלא הכוונה ב״תחתונים" היא המקום שהוא 'יש' ונפרד מה', וה' התאווה שתהיה לו דירה והשראה דווקא שם. משמעותה של השראה זו היא שנמשיך ונגלה את השורש – 'האין' של ה', ומתוך כך יתגלה הביטול העצמי של ה'יש', כלומר של הבריאה, ל'אין' של ה'. העבודה שלנו היא להמשיך ולגלות את הביטול הזה בכל העולמות ובכל המדרגות המשתלשלות מ'ריש כל דרגין' ועד 'סוף כל דרגין' – כלומר, עד לעולם העשייה הגשמי שלנו.

ראש השנה וגילוי מלכות ה'

בכללות: ההמשכה של ה' בעולם וגילוי מלכותו מתרחשת בראש השנה – שהוא, כאמור, היום השישי של הבריאה שבו נברא האדם, והשיר־של־יום שלו הוא: "ה' מלך גאות לבש", ואז התגלתה מלכותו.

וכדי להסביר את זה, צריך להקדים:

המלכות של ה' היא למעשה 'לבוש' שה' בוחר 'להתלבש' בו ולהיכנס אליו, וכפי שאומר הפסוק "ה' מלך גאות לבש", כלומר ה' 'מתלבש' במידת הגאווה ומחליט להיות מלך על העולם.

המשמעות של 'לבוש' היא כמו אדם רחב אופקים, שיש לו אפשרויות רבות לבטא ולהופיע את עצמו במציאות. כשהוא לובש לבוש מסוים, הוא בעצם מכניס את עצמו למה שהלבוש מבטא, ומחליט כיצד יתייחסו אליו מבחוץ (כמובן, עצם האישיות שלו אינה משתנה, אלא רק הלבוש והביטוי החיצוני והסובייקטיבי שלו).

כך כביכול גם ה' החליט 'לבטא' ולגלות את עצמו מתוך האינסופיות והרבגוניות שלו – בתוך 'לבושים' מסוימים שהם הספירות והמידות של ה', שאותן אנו פוגשים ומתוכן אנחנו מכירים את ה' ומתייחסים אליו. וכמו שבמשל ברור שהלבוש הוא רק חיצוני לאדם שלובש אותו וודאי שאינו 'עצם' האדם, כך ועוד יותר מכך זה אצל ה': ש'עצמות' ה' לא מתגלה והיא נעלית לאין ערוך מה'לבושים' של ה'. אלא שההבדל הוא – שאצל אדם שלובש לבוש, הלבוש הוא לגמרי דבר חיצוני לו, ואילו הלבושים של ה' – הם ממש חלק ממנו, וכמו חרקים שלבושם הוא ממש חלק מהם ואין הבדל בין הפנימיות לחיצוניות שלהם. ולענייננו: כשה' החליט לברוא את העולם, הוא 'צמצם' את עצמו, כלומר בחר להופיע ולהלביש את האין־סופיות שלו בתוך עשרה לבושים (הספירות הקדושות) שמנהיגים את העולם, ובמיוחד ב'לבוש' האחרון – מלכותו של ה' (שהיא סיבת בריאת העולם, 'שתתגלה מלכותו') – שבו ה' מתגלה כמלך עלינו, עמו וצאן מרעיתו.

אלא שמכיוון ש״אין מלך בלא עם" – לכן זה תלוי בנו:

מלוכה יכולה להתקיים רק כאשר יש למלך עם שממליך אותו ומקבל עליו את מלכותו מתוך רצון. כפי שהתורה מצווה "שום תשים עליך מלך", כדי להמליך ולקבל עלינו מלך, נדרש שהדבר יהיה מתוך רצון ובחירה. כאשר אין רצון למלוכה – היא הופכת ל'ממשלה' השולטת בנו ללא רצוננו (וזו הכוונה בכך שאנו אומרים על ה': "וממשלתך בכל דור ודור" – שגם בדורות שבהם לא קיבלו על עצמם עול מלכות שמים, עדיין ה' מושל עליהם ללא שינוי). ולכן 'שיר של יום' של יום שישי הוא "ה' מלך גאות לבש": כאשר נברא אדם הראשון וקיבל על עצמו את מלכות ה' – אז ה' מלך; ועד אז, בכל ששת ימי בראשית, הייתה רק ממשלה, משום שלא היה מי שיקבל את מלכותו.

ובחזרה למושגים הקודמים שעליהם דיברנו: 'קבלת מלכותו' היא למעשה 'ביטול היש', בו הנברא – ה'יש' – מקבל על עצמו את מלכות ה' – ה'אין', ומכיר בכך שכל חיותו וקיומו הם מה'. וכמו "צבא השמים" שמשתחווים לה' (בסדר הילוכם לכיוון מערב) – מה שמשקף את ביטולם לה'.

תכלית ראש השנה והתשובה לשאלה המקורית

מכאן מובנת התשובה לשאלה שבה פתחנו את המאמר: מדוע אנו מציינים את ראש השנה בא' בתשרי – היום השישי לבריאה, ולא ביום הראשון – כ״ה באלול. מכיוון שכל תכלית בריאת העולם הייתה לגלות את מלכות ה', אנו מציינים ומזכירים את ראש השנה דווקא ביום השישי לבריאה – היום שבו נברא האדם והחלה להתגלות מלכות ה' בעולם והביטול של 'היש לאין', דבר שלא היה בחמשת הימים הראשונים של הבריאה. בחמשת הימים הללו, ה' ברא את 'היש מאין' באמצעות עשרה מאמרות – דבר ה' שצמצם את עצמו במידת הדין בתוכם כדי שיברא העולם ("בראשית ברא אלקים" – מידת הדין), וגילוי הביטול של 'היש לאין', שהתגלתה ביום השישי, הוא כאשר ה' שיתף את מידת הרחמים, כלומר הגילוי של שם הוי' – שהוא מידת הרחמים בתוך שם אלקים – מציאות 'היש' הנפרדת.

דרך התורה והמצוות

ובאופן כללי, הדרך שבה אנו מגלים את הביטול של העולם לה' היא באמצעות התורה והמצוות, שבשורשן וביסודן הן 'בצוותא' עם ה' וממש חלק ממנו, והן נמשכו למטה להתלבש בעניינים גשמיים ולהיות מצוות – כמו צדקה, תרומות ומעשרות, שהם עניינים גשמיים מהעולם הזה, והעשייה שלהם היא מצווה ששורשה מה' ממש. כשאנו עוסקים בהם, אנו בעצם מגלים את השורש האלקי ('אין') שמחיה ומקיים אותם ('יש'), והם בטלים לגביו. וביתר ביאור:

הביטול של 'היש לאין' שאנו פועלים בקיום המצוות הוא בשני ממדים: א. בביטול הרצון של הנפש הבהמית והחלקים הגשמיים שבתוכנו לעשות את רצון ה' המצוות ("בטל רצונך מפני רצונו"); ב. בעצם מעשה המצוות עצמם שהם דברים גשמיים ממש כמו ציצית שעשויה מצמר וכו', וכשיהודי לובש את הציצית הוא 'מעלה' את הצמר הגשמי של הציצית ו'כולל' אותו בקדושה, וכביכול מגלה את השורש האלקי והביטול של 'מעשה המצווה' הגשמי אליו.

יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

זאת הכוונה גם במה שהאריז״ל לימד שצריך לומר לפני כל מצוה "לשם יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתיה": שאנו מכוונים בכל מצווה ומעשה ליחד, לחבר ולגלות את 'קודשא בריך הוא' – כלומר, ה' שהוא 'קדוש ומובדל' מהעולמות ואין לנו בו שום השגה ו'תפיסה' – ביחד עם 'שכינתיה', השכינה שלו שהיא החיות שלו שיורדת ו'שוכנת' בתוך העולמות הנפרדים על מנת לחיות ולהוות אותם. המשמעות של יחוד זה היא שהעולמות והמציאות הגשמית לא יראו עוד כנפרדים מה' ("קודשא בריך הוא") אלא יהיה ברור ונהיר חיבורם ו'הזדקקותם' לה'.

הדבר שהכי גורם ליחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתיה הוא המצוות, שבהן, כאמור, אנחנו ממשיכים קדושה עצומה לתוך הדברים הגשמיים שבהם נעשות המצוות. בכך אנחנו 'מיחדים' ומגלים שהעולם הגשמי אינו מנותק מה', אלא להפך, כל קיומו הוא מהחיות של ה'. טעם נוסף, ואולי העיקרי, למה יחוד זה קורה דווקא במצוות, הוא שבעשיית המצווה האדם, שמבצע את המצווה, מבטל את רצונו הפרטי והגשמי — מה שהוא מרגיש ורוצה לעשות מטבעו — מפני רצון ה' שרוצה שיעשה את המצווה. בכך הוא מגלה שמה שבאמת חשוב וקיומי למציאות הוא רצון ה' וחיותו, עד שהוא מוכן לוותר על רצונו מפני רצון ה'. בזה הוא פועל ממש יחוד שם הוי' (ה' כפי שהוא) ואלקים (שורש המציאות הגשמית והנפרדת ששורשה ממידת הדין), קודשא בריך הוא ושכינתיה.

"מצוות צריכות כוונה"

זו גם הכוונה הפנימית של הכלל "מצוות צריכות כוונה" (שמשמעותו הפשוטה היא שנחוצה כוונה לשם מצווה בעשיית המצווה): מעשה המצוות עצמו הוא כ״גוף", והוא נחוצים לכוונה שהיא ה״נשמה" שמחייה אותם. הכוונה בכך שהמצוות הן "כלים" היא שהן רצון ה' וחלק ממנו ("אברים דמלכא") ממש ונמשכות ממנו. לכן, על ידן נעשה ומתגלה יחוד ה' בעולם (יחוד הוי' ואלקים) כאמור לעיל. אלא שמעשה המצווה כשלעצמו הוא רק "כלי" המוכשר שיתגלה בו יחוד ה'. אך עיקר היחוד ומעלתו תלויה בכוונה — "הנשמה" של המצווה. ככל שהאדם מבטל את רצונו מפני רצון ה' ובעשיית המצווה "מכוונן" את עצמו לשורשה הפנימי, כך נמשך ומתגלה יותר ביטול ה״יש לאין" והגילוי שלו בעולם.

"ואהבת את ה' אלוקיך"

זו הכוונה בקריאת שמע שאנו אומרים בהתחלה "שמע ישראל ה' אלקינו" – באופן כללי לכלל ישראל. לאחר מכן", ואהבת את ה' אלקיך" – באופן פרטי לכל אחד. ההבדל הוא שכדי לזכות לאהבת ה', צריך שמציאות ה' תהיה ברורה, מוחשית ונוכחת אצל כל אחד באופן אישי. ככל שאדם "ממחיש" ("משער בליביה") לעצמו את מציאות ה' בחייו ("אלקיך"), כך הוא ירגיש אהבת ה' בתוכו בצורה שתגרום לו "לחוש" את ה' כדבר ש״היה, הווה ויהיה" תמיד ובכל דבר. ממילא ה״יש" שסביבו "מבוטל" וכבר פחות נפרד ומושך למטה. לכן גם האהבה יכולה להיות "בכל לבבך" – שחז״ל ביארו שהכוונה היא "בשני יצריך — ביצר הטוב וביצר הרע". כלומר, נוכחות ה' חזקה ומוחשית כל כך, שאפשר מכוחה "לנצח" את היצר הרע. יותר מכך, המניעה שהוא גורם הופכת בעצמה מכל־ מקום ניעה" ל״מנוע" שרק מגביר את תוקף האהבה והתשוקה לה', שה' יהיה "אלקיך" ממש בגילוי וביטול ה״יש לאין".

וזאת גם התכלית של כל התורה והמצוות בחיי האדם – להמשיך ולגלות בעסק התורה והמצוות את הביטול לה' על ידי ביטול הרצון הטבעי והפשוט של הנפש הבהמית מפני רצונו של ה', שהוא למעלה מרצונו.

ראש השנה כ״ראש" השנה

בכל ראש השנה נמשכת המשכה כללית מקודשא בריך הוא – כלומר, החיות של ה' שמחייה את העולם ומתגלה במיוחד כאמור בעסק התורה והמצוות – לכל השנה הבאה. לכן ראש השנה נקרא "ראש" – כמו הראש והמוח של האדם, שהוא "ממשיך" חיות לכל האיברים, וכך בראש השנה נמשכת חיות לכל איברי־ימי השנה הבאה עלינו לטובה.

התעוררות הנשמה בראש השנה

כדי להמשיך ולגלות את היחוד וביטול העולמות לה' ("גילוי מלכותו יתברך"), אנו צריכים לעלות בעצמנו ולהעלות את העולמות איתנו. כמו למשל: שני אנשים, האחד עומד על הר גבוה והשני נמצא למטה בבקעה, והם רוצים להשפיע זה לזה. העליון צריך לרדת, אבל כדאי שגם התחתון יעלה לכיוון העליון. הדרך שבה אנו עולים לה' היא הכנעת וביטול הנפש הבהמית שלנו, והתעצמות בתוכנו עם ה״רוח"־הנשמה שבקרבנו, שחפצה, רוצה ומשתוקקת ליחוד ה'. בכך היא "ממשיכה רוח" — כלומר, פועלת וממשיכה את יחוד ה'. הדרך להגיע לכך היא חשבון נפש – תשומת לב ומחשבה על הנשמה כפי שהייתה בשורשה, כשהייתה כלולה בה', ועכשיו היא ירדה "בסתר המדרגה" בצמצומים רבים ועצומים, עד שהתלבשה בתוך הגוף הגשמי שבכלל אינו מודע למציאות ה'. כשאנו מתבוננים בכך, זה גורם לנו להרגיש ו״לעורר" את הרחמים הרבים של ה' עד כדי בכייה ממש – שה' ירחם עלינו בשפלותנו הקיומית.

עניין הבכייה בראש השנה

האריז״ל אומר שמי שלא בוכה בראש השנה "אין נשמתו שלמה". לכאורה לא ברור מה עניין הבכייה לראש השנה. על פי מה שביארנו, מובן שמי שלא מרגיש ומעורר את רחמי ה' הרבים על נשמתו שירדה כל כך ממקומה האמיתי – ה' – אין נשמתו שלמה. הוא אינו מודע וחי לשורש "נשמתו השלמה" כפי שהיא באמת, וזה מתבטא בכך שאינו בוכה וכואב את מצבה. זוהי ה״עבודה" מצדנו בימי ראש השנה, שבהם מתגלה מלכות ה' ויחודו, וכאמור, היא תלויה ברצוננו ובתשוקתנו לגלות אותה.

בבריאת העולם ביום השני לבריאה, ה' הבדיל בין המים העליונים לתחתונים. המדרש מבאר שכאשר ה' הבדיל ביניהם, המים התחתונים בכו על ירידתם להיות תחתונים, ולכן נקראו "מי בוכים" – שבוכים על ירידתם מה' ורוצים לשוב להיות "קדם מלכא". בפנימיות, עניין המים התחתונים (ובלשון הקבלה והחסידות, "מים נוקבין" – המשתוקקים ועולים למעלה) הוא העבודה שלנו להשתוקק ולרצות לגלות את ה' בעולם ולא להיות נפרדים ממנו.

תקיעה־שברים־תרועה־תקיעה

וזוהי הכוונה הפנימית של תקיעת שופר שאנו תוקעים בראש השנה: מתחילים בתקיעה, שהיא התשוקה והרצון שלנו ב״רעותא דליבא" לשוב למקורנו – ה'. לאחר מכן אנו תוקעים שברים ותרועה, שהם הבכייה (בלשון הגמרא: "גנוחי גניח" – השברים שהם כאמור השבירות שלנו ממצבנו, ו״ילולי יליל" – התרועה שהיא בכייה על ריחוקנו מה') והשברון לב שלנו על מצבנו וריחוקנו מה'. כשאנו תוקעים שברים ותרועה, אנו למעשה שוברים (מלשון שברים, וכן תרועה היא מלשון הפסוק "תרועם בשבט ברזל" שמשמעותו שבירה) ומתישים את כוחות הסטרא אחרא והקליפות, שעניינם הוא הפירוד מה' והנראות כאילו יש עוד מציאות ("סטרא אחרא" – צד אחר) חוץ מה'. וכשאנו מגלים ומשתוקקים לחיות את קיומנו מה', אנו "מבטלים" אותם. משמעות נוספת שיש לתרועה היא "רעותא דליבא" – הרצון הפנימי של ה' והרחמים העליונים ממקור הרחמים למעלה, שמתגלה על ידי ה״בכייה ורחמנות" שאנו מעוררים למטה.

עניינן של י״ג מדות

"הרחמים הרבים העליונים" הם י״ג מידות של רחמים. י״ג המידות הן למעלה מההנהגה הרגילה של ה' את העולם – "פנים". בדרך כלל, ה' מנהיג את העולם על פי שמותיו – כלומר, הוא מכניס את עצמו ל״לבושים" ו״שמות" שבהם הוא מנהיג את העולם, ודרכם הוא מתגלה ואפשר "להתייחס" אליו ולהכיר אותו. כאמור, המשמעות של כך שההנהגה של "פנים" היא "לבושים", היא שה' ורצונו העצמי אינם מתגלים בהם כפי שהם, אלא רק ה״לבוש" החיצוני, כביכול, של ה' מתגלה. י״ג מידות של רחמים הם הרצון הפנימי והעצמי של ה', וכאשר הם מתעוררים ומתגלים – מתגלה הרצון הפנימי של ה' ללא הלבושים והכיסויים הרגילים שנובעים מעצם מציאות העולם.

וזו המשמעות של מה שכתוב בי״ג מידות של רחמים: "ויעבור ה' על פניו". ה' ממש "עבר", כביכול כמו שעוברים ממקום למקום, מההנהגה של "פנים" – ההנהגה הרגילה של העולם, שמתבטאת בכך ש״פנים" הם עשרת השמות של ה' שאינם נמחקים, שהם הלבושים־האותיות שבהם ה' מסתתר. בהנהגה זו ה' מסתיר את עצמו בלבושים ואינו מתגלה בעצמו ובכבודו. ה' עבר לבחינה גבוהה יותר מ״פניו" – שהיא י״ג מידות של רחמים – שבהן הפנים של ה' "מאירות" ואינן מסתירות ומעלימות את ה'.

גילוי בגשמיות וברוחניות

כך גם יהיה לעתיד לבוא, כשה' "מוציא חמה מנרתיקה" – יוציא ויסלק את ה״נרתיקים" וה״מכסים" המעלימים ומסתירים את אור־ה', והוא יתגלה כפי שהוא. ההבדל בין מה שיהיה לעתיד לבוא למה שאנחנו "ממשיכים" גם עכשיו בי״ג מידות הוא שלעתיד לבוא זה יתגלה לגמרי גם בגשמיות (ועל זה נאמר "מחר לקבל שכרם" – שכרם ממש בגשמיות), ואילו עכשיו זה רק ברוחניות ("היום לעשותם" – ברוחניות בלבד).

האופן שבו אנו יכולים לעורר את הגילוי של י״ג מידות והרצון העצמי של ה' ברוחניות – הוא באמצעות בכייה בבחינת "גנוחי גניח וילולי יליל" והתעוררות רחמים בתוכנו על ריחוקנו מה'.

צעקה בשופר דווקא

ולכן הצטווינו "תקעו בחודש שופר" – לתקוע בשופר כדי לעורר בכוח צעקתנו את י״ג מידות הרחמים והרצון הפנימי של ה'. אלא, אם כן, מדוע צריך דווקא שופר ולא מספיקה הצעקה והבכייה הפנימית שלנו? התשובה טמונה בתהליך בריאת העולם שהתורה מתארת: ככל שנברא נברא ונוצר ראשון יותר, המשמעות היא שהוא גבוה ומקושר יותר לשורש – לרצון של ה'. לפיכך, מכיוון שהבהמות נבראו לפני האדם, מובן ששורשן העליון הוא הרבה למעלה מהאדם, וכלשון הפסוק "אחור וקדם צרתני" שפירשו חז״ל שהכוונה היא "אחור למעשה בראשית". אלא שכמובן, בהשתלשלות העולמות, הבהמות ירדו למטה ממדרגת האדם, "נזר הבריאה".

ומכאן מובן שהצעקה הפנימית של האדם לבדה אינה מעוררת כל כך את השורש – י״ג מידות רחמים והרצון הפנימי של ה' – כמו שהצעקה והתקיעה בקרן של בהמה מעוררת למעלה. לכן המצווה היא לתקוע דווקא בשופר.

הגילוי השלם

וזו הכוונה בהמשך הפסוק "בכסא ליום חגנו": שמהכיסוי וההעלמה של ה' באופן הרגיל בעולם, יהיה "יום חגנו" – מלשון "אחוי לי במחוג", שפירושו הוא שמראים לאדם ברמז ובתנועת יד. המשמעות היא שה' יתגלה כפי שהוא – וכמו שיהיה לעתיד לבוא, ש״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'". ואז ה' יתגלה בעולם והוא יפסיק כבר להעלים על ה'.

"חוק"

'חוק' הוא גם מלשון מזון, השפעה והמשכה, וכמו שכתוב בפסוק "ותיתן לביתה וחוק לנערותיה", וכן "לחם חוקי הטריפני".

וזהו המשך הפסוק "כי חוק לישראל הוא" – שעל ידי תקיעת שופר נמשך ונשפע שנהיה "ישראל".

ישראל הוא מלשון "לי ראש" – שה' הוא הראש שלנו. וכמו שהרגל מבוטלת לראש ואינה עושה דבר ללא רצון הראש, כך אנו מבוטלים לה' ואיננו עושים את מה ש״הראש" – ה' – אינו רוצה. וכמו שה' מעיד עלינו: "בנים אתם לה' אלקיכם", והבן הוא כ״רגל" ("כרעא") של אביו, הראש, וכך אנו ממש חלק מה' וכ״רגליים" שלו.

"משפט"

הפסוק מתחיל בישראל – "חוק לישראל הוא", וממשיך ביעקב – "משפט לאלקי יעקב". הדבר נובע ומבטא הבדל יסודי בין עבודת ה' של יעקב לישראל: על ישראל נאמר "בני בכורי ישראל", כלומר היחס של ישראל עם ה' הוא קשר של בן עם אביו. ואילו אצל יעקב, היחס הוא של עבד עם אדונו. ההבדל בין קשר של בן עם אביו לבין עבד עם אדונו הוא שהבן הוא, כאמור, בטל וממש חלק מאביו כרגל לגבי הראש, והרצון של אביו הוא גם רצונו. הוא עושה אותו מתוך בחירה, רצון גמור ותחושת אחריות ושייכות גמורה ("אתהפכא"). ואילו לעבד אין שום קשר אמיתי לרצון של האדון. אם זה היה תלוי בו, הוא כנראה לא היה עושה אותו. כל מה שהוא מקיים את רצון האדון הוא בגלל שהוא מחויב ו״עבד" לאדון, ובעשותו את הרצון של האדון הוא צריך להילחם עם עצמו כביכול, להתגבר ולהכניע את רצונו ("אתכפיא").

עיקר המשפט שבו אנו נידונים בראש השנה הוא על "המשכת אלוקות" בתוכנו לשנה הבאה — כלומר, כמה ה' יהיה נוכח בתוך החיים שלנו, ואנו נידונים על פי מעשינו בשנה החולפת. זהו פירוש הפסוק "משפט לאלקי יעקב": המשפט הוא על כמה "אלקים" יהיה נוכח ומורגש בחיים שלנו. אלא שהמשפט הזה שייך רק בבחינת "יעקב" – מי שיש לו מלחמה בתוכו על המציאות של ה' בחיי היום־יום שלו, וכמו במלחמה, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד. אצלו שייך משפט שבו יידון ויוכרע כמה יצליח להנכיח את ה' אצלו ולנצח בשנה הבאה. אבל אצל מי שהוא בבחינת "ישראל"־בן, הוא מרגיש את עצמו כחלק מה' לגמרי. ממילא ה' תמיד קיים ונוכח בחיים שלו, והוא לא צריך על כך משפט. עליו נאמר "כי חוק לישראל הוא" – חוק ומזון בתמידות.

אלא שבאמת, גם בבחינת "ישראל" יש משפט, אך הוא מסוג אחר – משפט של "רחמים". יותר משהמעשה נגד ה' כואב ופוגע, כואב זה שהרצון של האדם סר מה' ופנה לדברים אחרים; כך גם אדם שלא עשה עברה ותמיד עשה את רצון ה' – אם רצון ה' לא היה גלוי וחשוב אצלו, יש בחינה של חיסרון. דוגמה טובה לכך היא אדם שפגע בחברו פיזית או מילולית ולאחר מכן מבקש סליחה וחברו סולח לו. מה שגורם לחבר לסלוח, למרות הפגיעה הקשה, הוא שהעיקר הוא הרצון והכוונה של הפוגע. ומאחר שהפוגע גילה שהוא רוצה בטובת הנפגע, לכן הוא מוכן לסלוח לו.

זהו משפט של "רחמים" – שהרצון של ה' יהיה גלוי אצלנו ולא יהיה בהעלם והסתר פנים מהעולם שמעלים את ה'. לכן אנו מרבים בתפילה וברחמים, ובמיוחד בבקשת "סלח לנו" וכו' בימי עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, כדי שהרצון של ה' יהיה גלוי אצלנו, כמו אדם שסולח לחברו – בכך הוא מגלה לו שהרצון הפנימי שלו הוא להיות איתו בקשר של אהבה וחיבה.

"הוי' הוי'"

התעוררות הרחמים הזו במדרגה של 'ישראל', היא גם נקראת 'התעוררות י״ג מידות של רחמים' שבהם נאמר "ויעבור ה' על פניו – ויקרא ה' ה'". למרות שלכאורה אין כאן גילוי גדול יותר משם ה', כמו שיש במדרגה של 'יעקב' (שבה, כפי שביארנו, ה' 'עובר' ומגלה את רצונו העצמי שמעל שם ה' – המציאות הרגילה של העולם). במדרגה של 'ישראל' גם שייכת התעוררות י״ג המידות העליונות, וזאת משום שבי״ג המידות כתוב פעמיים שם ה' (ובין שני השמות יש 'טעם' שמפסיק): השם הראשון בא לבטא את הביטול העצמי של שם ה' כפי שהוא במקורו – וזוהי מדרגת הרחמים מצד 'ישראל'. שם ה' השני בא לבטא את המשכת הביטול לה' של ה'יש' – שזוהי מדרגת 'יעקב'. ומכיוון שזוהי מדרגת יעקב, לכן גם בתפילת שמונה־עשרה בברכת אבות אנו אומרים "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב" – "ואלקי יעקב" עם וי״ו. יעקב עניינו הוא המשכה של הביטול לה' למטה, בעולם, כצורת הווי״ו שמורה על המשכה למטה.

ואנו "ממשיכים" ומגלים את ה' בראש השנה ולאחר מכן בעשרת ימי תשובה, עד שביום הכיפורים אנו מגיעים למדרגה של "לפני ה' תטהרו" – למעלה משם ה'. כאשר מעוררים את ה״לפני ה'", אז זוכים ל״תטהרו" – להיטהר מהעוונות שלנו.

למרות שכתוב "מקוה ישראל ה'" – כלומר, ששם ה' גם מטהר – בכל זאת אנו צריכים את הטהרה של "לפני ה'". הדבר נובע מכך שיש דברים קלים שבהם מספיקה הטהרה של שם ה', ויש דברים חמורים יותר הדורשים את "לפני ה'" – למעלה משם ה'.

הערות

  1. עיין באריכות תניא שער היחוד והאמונה פרק ג'. ↩