הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

שלח לך אנשים

רבי יצחק אייזיק מהומיל · חנה אריאל · תשפ״ו

בקצרה

דמיינו בועה של שקט מוחלט.

אין דאגות פרנסה, אין פוליטיקה, אין "מה נאכל מחר". רק אתם והקב״ה, ענני כבוד ומן מן השמים.

זה היה המדבר.

ואז הגיע הרגע להיכנס לארץ, ודווקא הרבנים החשובים, נשיאי העדה, נבהלו. לא מהענקים ולא מהמלחמה. הם נבהלו מה'יש': מעולם של ערים, חקלאות ולחם שעובדים עליו קשה, עולם שבו ה' מסתתר.

במאמר שלנו מספר 'חנה אריאל' של רבי יצחק אייזיק מהומיל (חסיד שהצמח צדק אמר עליו שהוא רק "חצי חסיד", כי בחציו השני הוא כבר היה רבי בעצמו) נבין למה ה' אומר דווקא "שלח לך", מה הקשר לחטא אהרן ומרים, למה כל כך חשוב לקרוא שמע עם תפילין, ומה ההבדל בין אחדות בולעת לאחדות משקפת.

בנקודה למחשבה נשאל את עצמנו: אנחנו בורחים מהחושך של חיי המעשה, או מגלים שדווקא שם, בבית ובעבודה, ה' רוצה דירה?

לחיים, לחיים ארץ-ישראליים אמיתיים!

השיעור על המאמר

כ־23 דקות קריאה

פתח דבר

בע״ה שבוע טוב ומבורך לכל החברים!

השבוע אנחנו זוכים ללמוד מאמר של אחד מגדולי חסידי חב״ד, רבי יצחק אייזיק הלוי מהומיל, גם בתור השלמה ליום ההילולא שלו, כ״ו אייר, יסוד שביסוד (כתיבת השורות נעשית ב״ה בערב ההילולא...).

רבי אייזיק היה חסיד מיוחד מאד, ובעצם – כפי שהתבטא הרבי הצמח צדק מליובאוויטש – רק חצי חסיד, כי בחציו השני הוא כבר היה רבי בעצמו. בתורות של רבי אייזיק נוכחת רוח מאד מיוחדת, וקצת אחרת מהרוח הנושבת בדרך כלל במאמרי ותורות חב״ד. זוהי אחת הסיבות, בין השאר, שבחב״ד לא זוכים כל־כך ללמוד את מאמרי ר' אייזיק המופלאים, מתוך ספרו על התורה "חנה אריאל" (שחוץ ממנו יש לו עוד "עשרה מאמרות" – עשרה מאמרים ארוכים, כבדים ומרתקים עם השכלות מתוקות בחסידות).

המאמר שלפנינו השבוע, מתחיל – כדרכו של מאמר חסידות – בקושיות בפשט ועומק הפרשה: מדוע הקב״ה מדבר פתאום בלשון רשות ("שלח לך")? איך בעצם הוגדר תפקידם של המרגלים? ואיך בעצם יהודים רציניים וקדושים כמוהם נפלו כל כך?

כדי לענות על השאלות הללו ר' אייזיק מסביר נקודה עמוקה ו'ארץ־ ישראלית' במיוחד:

המרגלים לא היו סתם חוטאים; הם היו אנשים של "תורה אור", שחששו מהמפגש עם עולם המעשה והטבע ה'ארצי'. הם חשבו שקדושה יכולה להתקיים רק במדבר, תחת ענני הכבוד, ולא בתוך המציאות הארצית של "שבעת העממים".

מעניין שבמאמר ניתן למצוא, ביחד עם הניחוח הארץ־ישראלי, גם רמזים עבים לתורת הרב קוק זצ״ל, וכמוהו רבים מצדיקי החסידות שהדגישו בלי סוף את מעלת הבחירה בגשמיות וההזדהות האמתית עם ה' שיש בה. בסוף, בתכל'ס, המאמר שואל גם אותנו: כיצד אנו מתמודדים עם החשך שבחיי המעשה? האם אנו מנסים לברוח ממנו, או שאנו זוכים ומבינים שדווקא שם, בתוך הבירור של הארץ וההתעסקות עם האדמה, נמצא "יתרון האור מן החשך", מתוך החשך דווקא?

כמובן, המאמר גם מזכה אותנו לבחור בעצמנו בארץ ישראל ולעמוד בפיתוי הקשה לבחור בחיים רוחניים, ולבחור בגשמיות, בעולם הזה, עם הקב״ה, לבנות לו יתברך דירה נאה בתחתונים!

שנזכה לחיות חיים של 'יש', חיים גשמיים אמתיים! לחיים לחיים!

מה קורה כאן? שאלות ראשוניות על סיפור המרגלים

על כל סיפור שליחת המרגלים עולות עולות הרבה שאלות הטעונות בירור:

א.

ב.

ג.

ה׳ אומר למשה ״שלח לך אנשים״, ורש״י על המקום מסביר שהלשון ׳שלח לך׳ משמעותה שה׳ אינו מצווה את משה לשלוח מרגלים, אלא הדבר תלוי בבחירתו. השליחה היא ׳לך׳ – לרצונך משה. יש כאן דבר מאד חריג. ממתי הקב״ה אומר את דברו בצורה של רשות? מצד אחד הוא מתבטא ביחס לדבר מצד שני הוא לא אומר מה הוא עצמו רוצה ומצווה?

משה אומר למרגלים להסתכל ולראות את הארץ ״השמנה היא אם רזה״. ממתי מרגלים הולכים לבדוק את האיכות של הארץ?! מרגלים באים לחפש את נקודות התורפה, מאיפה כדאי לתקוף, מהו אקלים הלחימה וכו׳. למה כאן משה אומר למרגלים לבדוק את האיכות של הארץ ותבואתה?!

השאלה אולי הכי מתבקשת היא, שהתורה מציינת שהמרגלים היו ״כלם אנשים ראשי בני ישראל המה״, והמדרש מציין ש׳אנשים׳ הכוונה לצדיקים. אם הם היו צדיקים – מדוע הם הוציאו את דבת הארץ רעה?! יתר־על־כן, הגמרא אומרת שכאשר הם אמרו שהעם שיושב בארץ כנען ״חזק הוא ממנּו״ – מהעם, כוונתם בעצם היתה להגיד ש״חזק הוא ממנֹו״ – מה׳ חלילה. חוץ מזה שצריך להבין מה הם התכוונו לטעון – איך יתכן שאנשים כאלו צדיקים מעיזים כך לפתוח את פיהם על הקב״ה ועל ארצו החביבה שנתן לנו?!

בשביל לענות על כל השאלות האלו וללמוד מהו הנסיון וההתמודדות בעליה לארץ הקודש (אולי גם כיום –...) נרד להתבונן גם בפרשיה שקודמת לסיפור המרגלים, חטא מרים.

הסיפור לא מתחיל כאן – עיון בחטא אהרן ומרים

״ותדבר מרים ואהרן במשה״. אהרן ומרים מדברים אודות זה שמשה לקח אשה כושית, וטוענים עליו. נעמוד על כמה תמיהות בסיפור:

א.

ב.

ג.

ד.

לכאורה אהרן ומרים דיברו בינם לבין עצמם, וזה מאד תמוה. אהרן קדש ה׳ ומרים קדושי עליון מדברים סתם לשון הרע? אם באמת היה להם קושיה על משה רבינו, טענה שעשה משהו לא בסדר – היה להם להגיד לו ישירות! מה שאומרים בפני בעל המעשה על מנת לתקנו ולדייקו אינו לשון הרע, מדוע סתם להסתודד אודות מעשי משה בינם לבין עצמם?!

גם לא מובן איך עלה על דעתם לומר ״הלא גם בנו דיבר״ – לחשוב שהם במעלת משה – כאשר כבר ראו מפורש במתן־תורה ״ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא נגשו״! מפורש שמשה במדרגה גבוהה משלהם, מדוע חשבו אחרת בכלל?!

מה כוונת התורה שתארה את תגובת ה׳ ״וישמע ה׳״.

מדוע נסמך לכל הסיפור ש״והאיש משה עניו מאד״, מה זה משפיע על הסיפור של אהרן ומרים?

אחרי שהקדמנו שלל שאלות על המרגלים והפרשה שקודמת להם — נעבור למהלך ההסברה של המאמר.

מה מתגלה בקריאת־שמע בזמנה ולמה כל־כך חשוב להגיד עם תפילין?

הגמרא אומרת שכל מי שקורא קריאת־שמע בלי תפילין – הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר. הפשט בדברי הגמרא, שמכיוון שבקריאת־שמע אנחנו אומרים ״וקשרתם לאות על ידך״, אם אתה ללא תפילין אתה משקר! איפה התפילין שאתה מדבר עליהן?!

אם זו הסבה – זה מוזר. הרי אנחנו מזכירים מצוות גם בלי שאנחנו מקיימים אותן באותו רגע ...אדם שלומד הלכות תפילין בלי תפיליו לא נקרא ׳מעיד עדות שקר׳. יותר מזה, חז״ל אמרו ״כל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה״ – האמירה והלימוד של מצוות ה׳ נחשבת כאילו אתה מקיים אותן ממש, אז למה בתפילין פתאום נהיה כל־כך משמעותי ההנחה בעת הזכרת מצוותן? אלא שבאמת החשיבות בשימת התפילין היא דוקא במצות קריאת־שמע, ולא בקריאת פרשת שמע כלימוד תורה או בסתם – שם אכן זה לא יחשב כ׳עדות שקר׳. כך גם רואים ככלל בחז״ל שהביטוי ׳קריאת־שמע׳ הכונה למצות קריאת־שמע בעונתה, ערב ובוקר.

בשביל להבין את החיוניות שבכך שמצוות קריאת־שמע תאמר עם תפילין, כדרכם של תורות חב״ד נבין ונלמד על יחוד ה׳. אין ספק שכשה׳ נמצא כאן, כבר יותר קל למצוא את התשובות...

בתפילה המרגשת בימים נוראים אנחנו מצהירים בקול – ״וכל מאמינים שהוא לבדו הוא״, ה׳ הוא האחד והיחיד. כמו שלפני שה׳ ברא את העולם לא היה דבר מלבדו – כך גם אחרי בריאת העולם, הוא לבדו הוא. אפשר לחשוב שהסבה לכך שה׳ נשאר היחיד גם אחרי בריאת העולם היא משום ש״כולא קמיה כלא חשיב״ – לשום דבר אין משמעות (׳חשיבות׳) וקיום בכלל למול אורו הגדול. ואם שום דבר כלל אינו קיים מול ה׳ – גם אחרי שהעולם נברא הוא נשאר לבד...

אבל האמת היא שלא כך. מחמת שה׳ הוא כל־כך יחיד וכל־כך אין־סופי, עד שאין לו שום מניעה לברוא עולם עם ממשות וקיום אמיתי – ובכל זאת הוא נשאר אחד יחיד ומיוחד. יחד עם קיומנו העצמאי כביכול וה׳שונה׳ ממנו – הוא נשאר יחיד.

למרות שאנחנו לא יכולים להבין כזה דבר בשכל שלנו – איך אתה יכול להיות ׳לבד׳ לחלוטין ויש איתך עוד מישהו?! זה בגלל שהשכל שלנו הוא כבר מוגבל, כבר נברא מאור ה׳ קיבל גוון וצורה, ובורא דברים מסוימים ומוגבלים. אבל מצד ה׳ עצמו – ״מי יאמר לך מה תעשה״?! אדרבה, אם נטען שה׳ לא יכול לברוא, עם ממשות ועצמאות, יחד עם יחידיותו – אנחנו גורעים חלילה מיכולתו הבלתי מוגבלת! אז צריך לדעת, שמצד ה׳ בעצמו אנחנו קיימים לגמרי ועדיין הוא לבדו הוא.

המדרגה הזו היא מה שאומר הזהר ״גליף גליפו בטהירו עילאה״. בתוך האור העליון והאין־סופי, ה׳ ׳מגלף׳. מה בדיוק ה׳ מגלף? את העולמות שלנו, התכנון של כל העולם על כל פרטיו נמצא וכלול בתוך האין־סוף ממש! אבל אצל ה׳, שהוא מתכנן משהו, הוא מיד גם נברא, ״במחשבה אחת נבראו כל העולמות״. כאן למדנו שמצד האין־סוף – העולמות ׳נגלפו׳ וקיימים לחלוטין, בלי סתירה לכך שהאין־סוף הוא היחיד שם.1

אחדות בולעת ואחדות משקפת

אמנם זוהי רק מדרגה אחת, קיום העולמות כפי שהם מצד האין־סוף. כאשר ה׳ ׳ברא׳ את העולמות, שהוא כאילו ׳הוציא החוצה׳ את העולמות שיוכלו לחשוב אחרת ממנו – שם כבר לא ניתן לשאת ולהבין את ההפכים האלו. התודעה שלנו נוצרה כביכול על־ידי ׳העלמה׳ של אור ה׳ האין־סופי, מה שיוצר אצלנו ׳תקרת הבנה׳. לכן מבחינתנו בצורה הרגילה בה אנו חושבים – או שיש רק את ה׳, או את המציאות.

בכל זאת, גם בתוך התודעה שלנו במציאות העצמאית – יש עדיין אפשרות להאמין באחדות ה׳. ההנהגה הזאת נקראת ׳ה׳ אחד׳ (ולא ה׳ לבד). מהו ׳ה׳ אחד׳? ״אחד בשבעה רקיעים וארץ וכו׳״, אחד שמאחד את כל הפרטים. או במלים אחרות אחד למרות שיש פה פרטים שונים ומשונים מהאחדות לכאורה. משמעות הדבר, שנשמה שהתעלתה למקום הזה, לתודעה הזו – תראה איך שה׳ נמצא בכל דבר, אך תרגיש שזו התעלות מתוך חווית המציאות עצמה. האחדות לא מסתדרת עם המציאות הממשית, למרות שהיא נמצאת בה. הדבר דומה לאור השמש; השמש מאירה על כל העולם, על כל החיֹות, האנשים והצמחים – אבל היא לא האנשים החיות והצמחים עצמם ...אם נסתכל מנקודת המבט של האור – הוא נמצא בכל מקום, אבל לא המקום עצמו.

כך הכרת יחוד ה׳ ממדרגת ׳ה׳ אחד׳ – היא הנהגת עשר ספירות דזעיר אנפין2 – נותן לאדם את התחושה והודאות שהכל ה׳, אבל זה לא התחושה של מציאות החיים הממשית. חייבים ׳לעבור׳ למקום הזה מתחושת ממשות העולם.

המבט הזה הוא שייך ללימוד התורה, ״ותורה אור". ה׳ והתורה אחד, ותפקיד התורה הוא להראות לנו את המבט האלוקי על כל המציאות. במלים אחרות – התורה מראה לנו את אחדות ה׳ בכל המציאות. זהו כמו אור השמש כנ״ל, שנוכח בתוך אויר העולם ומתלבש־עובר בתוכו, למרות שלא רואים את האויר אלא רק את האור. כך התורה חורזת ועוברת בכל פרטי העולם, אך ושעוברים למבט שלה, לא רואים בכלל את האויר־המציאות, רק את התורה שנמצאת שם. אבל עדיין, מצד האויר הוא דבר שונה, מציאות אחרת. זהו משל לכך שאור ה׳ אותו אנו יכולים לתפוס על־ידי התורה הוא נראה נוכח בתוך המציאות, אך הוא לא המציאות עצמה. הוא עובר דרכה ומתלבש בה, אך הוא לא המציאות... זה המשל להתבוננות בכך שה׳ אחד בכל העולם – הוא מתאחד איתו עד שרואים רק אותו, למרות שיש את המציאות עצמה. התורה היא מאירה לכל אחד לנפש-רוח-נשמה מלמעלה־למטה, שנוכל לראות פה בעולם את נוכחות ה׳. (והתיאור לעיל על כך שאנחנו עולים לראות את מציאות ה׳, הוא גילוי היחוד מלמטה־למעלה, מהמציאות שלנו אל האור האלוקי).

כאשר מלאך בא לעשות שליחות פה בעולם, הזהר אומר שהוא חייב להתלבש ו׳לקבל צבע׳ של יסודות העולם הזה (אש, רוח, מים, עפר) בכדי להצליח לפעול בו. המלאך הוא כל־כך רוחני עד שאם לא ׳ילבש׳ את היסודות – הוא לא יהיה רלוונטי בעולמינו. אם כך, קל־וחומר שתורתנו הקדושה, שלמעלה־מעלה מכל מלאך אלוקי, בשביל לרדת אלינו היא חייבת להתלבש בכל יסודות המציאות הממשית. אחרת לא היינו יכולים בכלל להתחבר לתודעה של אחדות ה׳.

התורה בעצם מגלה לנו שה׳ נמצא בתוך עולמינו, אך לא מגלה שעולמינו הוא ה׳ (כנ״ל לגבי המשל של האור והאויר). אבל ככל שאנחנו יותר רואים ולומדים איך ה׳ נמצא בעולם, אנחנו בעצים מגלים ומזככים את העולם לאט לאט, שיתגלה שהוא גילוי אלוקות. אבל זה קורא בצורה של ׳מתן בסתר׳ – לא רואים שנפעל משהו בעולם, לא מרגישים שהשולחן מגלה את ה׳, גם אם למדנו איך ה׳ מופיע בו ...לכן התורה היא ״אור״ – היא מגלה לנו את המבט של האור האלוקי על המציאות, אך לא את המבט האלוקי של המציאות. מתוך התובנה הזו, נוכל להבין מדוע ״כל העוסק בקרבן עולה כאילו הקריב עולה״, הוא מגלה אור ה׳ נמצא בבהמות ויכול להיות קשור בה׳ – אבל לא משנה את הבהמה עצמה שתהיה קרבן ...לכן זה רק ׳כאילו׳, בלימוד אנו פועלים פועל את פעולת הקרבן רק מצד האור האלוקי, מגלים שה׳ באמת נוכח בבהמה, אבל אם נשאל את הבהמה והמציאות – הם עדיין לא מכירים בכך, היא עדיין אוכלת עשב להנאתה...

כך הוא כל לימודנו אודות מציאות העולם. כאשר אנחנו לומדים דיני ממונות, איך ה׳ מופיע בתוך המציאות הכי קשה של גזלנים וחמדנים – ראינו את שייכות האור למציאות, אך לא גילינו אותו בתוך המציאות, עד שנקיים את הדין הלכה למעשה.

אבל מצות קריאת־שמע בעונתה – פועלת משהו אחר לגמרי מלימוד התורה. היא מגלה את אותה מדרגה של ׳גליפו בטהירו עילאה׳, ש״הוא לבדו הוא״ גם במציאות העולם הממשית! לכן מצוותה בבוקר, ״להגיד בבוקר חסדך״ – ממשיכים (כמו ׳גיד׳ שמחבר ומשפיע חיות) ומגלים בעולם את החסד של ה׳ ממש, שלא מגביל אותו שום מציאות, יחד עם קיומה. כמו שדורשים זאת על ״וישכם אברהם בבוקר״ – השכמת חסד ה׳ (׳אברהם איש חסד׳), וכן ״וישכם לבן בבוקר״ – בבוקר, בקריאת־שמע, מתעורר ה׳לבן׳ הרוחני. מהו ה׳לבן׳ האלוקי? הבוהק והנקיות של האור האלוקי, מדרגה מאד גבוהה – ׳חיוורא דעתיקא׳ – זה שה׳ קיים לבדו עם העולם. זו המדרגה שמאירה בקריאת־שמע בעונתה. ״כחשיכה כאורה״ – אין הבדל וחילוק בין אור וחשך, גילוי או העלם של ה׳, הכל הוא ה׳.

היחוד הזה מגלה בעצם שה׳ נמצא גם במציאות, לגמרי. לכן כל־כך חשוב להגיד אותן עם תפילין! התפילין הן מציאות גשמית ממש, עור בהמה, כתוב עליהם בדיו מהעולם שלנו – ״ה׳ א־להינו ה׳ אחד״! הם חלק אינטגרלי מהיחוד שמתגלה בקריאת־שמע, שה׳ לבדו הוא גם במציאות. מסבה זו ״הקורא קריאת־שמע בלא תפילין הרי זה כמעיד עדות שקר״; הוא מספר שה׳ אחד לגמרי גם בארץ, בלי שום שינוי – אבל ללא התפילין בפועל לא רואים את זה...

מדוע לא מניחים תפילין בשבתות וימים טובים

עם זאת, בשבתות וימים טובים לא צריך את התפילין כי הם עצמם נקראים ׳אות׳, ולא צריך את ה״אות על ידך״:

״וקשרתם לאות״, היינו שנקשור לנו אות־אמת. אמת מבטא שהאור חודר בכל האותיות – מ-א, עובד ב-מ, אמצע האותיות ויורד עד הסוף, ת, וכך גם בכל המציאות שמתהווה מהאותיות (ככתוב ״בדבר הוי׳ שמים נעשו״). זו כאמור מהות מצוות תפילין להורות שהיחוד האמיתי ש״לבדו הוא״ חודר ומתגלה בכל המציאות כולה.

אבל בשבת ויום־טוב קורה משהו נפלא – אנחנו מקבלים נשמה יתירה. או בלשון אחרת ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקשה ליתנה לישראל״ – היא הנשמה היתירה, שאנחנו בהחלט מקבלים כל שבת. מהם גנזי המלך? האוצרות שנשארים תמיד בבית המלך, ללא שימוש וללא שינוי. כל הכלכלה של בית הארמון מתנהלת בכסף אחר, לא באוצרות הגנוזים. כך גם שבת־קודש היא איזו קדושה ומבט אלוקי שנמצא בגנזי המלך, ולא משתנה אף פעם – לא נוגע בו שום דבר או תהליך בעולם. שבת היא פשוט קדושה אלוקית ׳מעין עולם הבא׳ שם ׳כחשיכה כאורה׳, כמו שה׳ מסתכל על העולם ״ה׳ אחד ושמו אחד״. זו הכרה שנתנה לנשמה היתרה.

אז מהו הכסף בו המלך כן משתמש? זו הנהגת התורה שראינו לעיל, הנהגת ׳זעיר־אנפין׳. מה הכונה? ה׳ ׳יורד׳ להנהיג את העולם לפי מעשיו; אם נקיים מצוות ימשך שפע לעולם, אם חלילה לא – ימשך פחות. זאת אומרת שההנהגה של ה׳ בעולם היא מבחינה בין אור לחשך, בין ישראל לעמים וכו׳. זה המשל של האוצרות והכסף בו משתמשים ביום־יום בבית המלך – להנהיג את העולם והממלכה עד שיבואו אל תיקונם.

התודעה הזו היא גם תודעת הנשמה הרגילה שלנו – היא רואה שה׳ מנהיג ומנהל את העולם, אך כן במדדי אור וחשך, טוב ורע – ה׳ הוא אור ואנחנו בחשך. אור אלוקי שנועד ל׳הוצאות והכנסות׳ כביכול לניהול המדינה... לכן בתודעת הנשמה הרגילה שלנו, יש פער וסתירה בין צרכי הגוף לקדושה. אם אני שוקע לגמרי בהמבורגר בימות החול – ככל הנראה אני לא אצליח להתפלל כמו שצריך ...יש פער בין הנשמה למציאות, כי כך גם הכרתה את ה׳ – המבדיל בין אור לחשך כנ״ל. שאני עוסק בגשמיות הנשמה נעלמת, וגם בעיסוק בקדושה הנשמה מאירה, אבל אני פחות חווה את מציאות החיים. לעומת זאת, הנשמה היתרה מכירה מאור ה׳ ש׳בבית גנזי׳! אור אלוקי שלא משתנה, ״כחשיכה כאורה״! מסבה זו, בשבת־קודש, הנשמה היתרה מאירה גם בגוף, ואדם יכול לאכול סעודת שבת מלאה בכל־טוב ולהתענג על ה׳. ה׳ נמצא גם במקומות האלו והנשמה לא צריכה להסתתר גם שאנו עוסקים בגשמיות – ״מעין עולם הבא״!

מדרגה זו מתגלה גם ביום־טוב, רק באופן מעט שונה – שכן יום־טוב חל גם בששת ימי המעשה, כמו שמתבאר בכמה מקומות בחסידות. מסבה זו לא צריך ל׳אות׳ התפילין בשבת וימים טובים, שכן מעצם היום ה׳ כבר מאיר ונמצא גם במציאות הממשית.

המקום בו אנחנו מרגישים ורואים את ה׳ גם במציאות הגשמית – במבט האלוקי של ׳כחשיכה כאורה׳, הוא מה שמבואר בקבלה יחס של ״פנים בפנים״ בין זעיר־אנפין לנוקבא:

זעיר אנפין הוא בעצם הקדוש־ברוך־הוא, כפי שבא להנהיג ולברוא את העולמות. כאמור, בהנהגת העולמות זעיר־אנפין נוהג באופן כללי כפי ההתנהגות שלנו, עם הבדלה והבחנה בין חשך לאור. אך בכל־זאת הפנים־פנימיות שלו זה המבט האלוקי העליון על המציאות – ״כחשיכה כאורה״!3 הנוקבא, המלכות, היא בעצם שרש העולמות שלנו, אלו עם התודעה העצמאית. העולמות שמקבלים לתוכם את אור והנהגת זעיר־אנפין. כאשר המציאות מכוונת את פניה־רצונה מול הפנים של זעיר־אנפין – ״פנים בפנים״ – פירוש הדבר שבתוך העולמות, בתוך המציאות והתודעה שלנו, ה׳ נמצא לחלוטין ללא הבדל בין חשך לאור.

זהו שבקבלה מוסבר שבשבת ויום־טוב זעיר־אנפין ונוקבא נמצאים ביחוד פנים בפנים, כאמור לגבי הנשמה היתרה שזו תודעת היחוד השלם. בפרט מוסבר גם שבימות החול יש רגעים של יחוד פנים בפנים – בעת קריאת־שמע בעונתה. רגעים אלו ׳יונקים׳ בעצם מהיחוד האמיתי שקורה בשבת, ולכן בכל יום אנו אומרים ״היום יום ראשון בשבת״. בשביל לגלות את היחוד במציאות הרגילה בימות החול, בתודעה שיש בה הבדלה ופער בין הרוחני לגשמי – עלינו להניח תפילין, להנכיח את היחוד גם במציאות הגשמית ממש.

מדוע משה לא רוצה לברר את העולם הזה?!

כעת נוכל לחזור ולהבין את כל סוגיות הדיבור של מרים ואהרן אודות משה (מי שצריך להזכר – מוזמן לעלות לראות את השאלות שוב).

אם בהתחלה חשבנו שאהרן ומרים דיברו על משה שלא בפניו – ותמהנו עליהם, כיצד יתכן?! יש לך ביקורת – תגיד! למה לומר לשון הרע? אלא שבאמת הם אמרו זאת בפניו, וטענו כנגדו טענה אמיתית. [וזה שכתוב ״במשה״ ולא ׳אל משה׳ ואז נשמע שדיברו עליו – זה קשור לכך שכל מדרגות הנבואה והקדושה היו כלולות במשה רבינו, ולכן כל דיבור של קדושה ונבואה אצל אהרן ומרים הוא כמו ׳בתוך׳ מדרגת משה].

אהרן ומרים מעלים טענה אמיתית וקיומית מול משה: מדוע אתה פורש מהאשה הכושית? למה אתה מתנתק מהמציאות?! התפקיד שלנו, כמו במצות התפילין בקריאת־שמע, להביא את היחוד עד העולם הזה! אדרבה, דוקא המדרגה העליונה יותר היא זאת שמגלה את ה׳ במקומות היותר נמוכים. ולכן הכי מתבקש שמשה יתייחד דוקא עם אשתו, ויתרה מזאת האשה הכושית – שאינה ישראלית מלדתה, שונה מכולם – היינו שהיא מקום יותר ׳גשמי׳ שצריך בו מבט יותר עליון לגלות את יחוד ה׳.

אהרן ומרים מיד גם הבינו שאולי אפשר לחשוב שמדרגה עליונה היא לא יכולה לרדת עד מקומות נמוכים. או במלים אחרות שמי שרואה ש׳הוא לבדו הוא׳ – לא רואה את המציאות ולא יכול להביא בה את אור ה׳. לכן מיד הם עונים ״הלא גם בנו דיבר ה׳״ – אפילו בנו שאיננו כל־כך גדולים כמשה התגלה הקדוש־ברוך־הוא ודיבר עמנו! מכאן שאפילו במדרגות נמוכות (אנחנו) ה׳ יכול להתגלות! ואם־כן משה, למה אתה לא מגלה את ה׳ גם בצפורה קדישא?! [לכאורה גם כאן נשאלת השאלה – אם הם דיברו עם משה למה נאמר ״ויאמרו האך רק במשה דבר ה׳״ היה להם לומר, ׳האך רק בך׳?] אולי גם לכן אהרן ומרים דיברו ״במשה״ להדגיש את ריחוק המדרגות ביניהם, כמו לדבר בגוף שלישי – משה הרבה יותר נעלה ממנו, ובכל זאת ה׳ התגלה אפילו במדרגות הפחותות, כמונו.

איך ה׳ מגיב לטענה שלהם?

התורה אומרת קודם כל ״וישמע ה׳״. רק לאחר כמה וכמה פסוקים כתוב ״ויחר אף ה׳״. למה לא כתוב מיד ״וישמע ויחר אפו״? כנראה שה׳ רצה בהתחלה להראות שהוא מקשיב, שומע, ומקבל את דבריהם. כמו שבמקום־אחר התורה מתנסחת ״וישמע משה וייטב בעיניו״ – קיבל את הדברים. ה׳ קיבל והסכים עם דברי אהרן ומרים.

עוד אופציה להבין את הביטוי ״וישמע ה׳״, היא הפסוק מיד אחר־כך ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״. משה ענו בתכלית, ומסבה זו כל פעולותיו הם פעולות ה׳, כפי רצונו האלוקי. מסבה זו משה גם לא מרגיש ישות עצמאית או מישהו ש׳שגה׳ במה שהוא עשה, שכן הכל הוא עושה לפי ה׳. לכן למרות שהם דיברו אל משה בפניו, הוא כאילו לא שמע בכלל ...בעצם כל טענת אהרן ומרים היא כנגד ה׳, ולכן ה׳ מקשיב, ״וישמע ה׳״, הוא שומע ומקבל דבריהם.

אז מה היתה הבעיה? שטעו במדרגת משה. הם צדקו במהלך העבודה הכללי, ובדרישה לגילוי אור ה׳ בתוך המציאות. אבל זו לא עבודת משה – וזה מה שהיה חשוב לה׳ להדגיש להם. ההבדל בין משה לעבודתם דומה להבדל בין שבת וימים־טובים לימי החול. בשבת קודש לא צריך ׳לפעול׳ בעולם בשביל שיתגלה בו יחוד ה׳ – כי יחוד ה׳ המלא מאיר בכל. כך היא מדרגת משה רבינו שאינו צריך לפעולה בשביל לגלות את יחוד ה׳. זהו שנאמר על משה ״פה אל פה אדבר בו״ – בהתאמה מלאה; ״ותמונת ה׳ יביט״ – הוא רואה את המציאות כמו שה׳ מסתכל.

ההפרש בין שאר נביאים (ואהרן ומרים בתוכם) למשה רבינו, דומה להבדל בין מצוות קריאת־שמע בעונתה ללימוד התורה הנ״ל. התורה באה ומתאימה את עצמה ומתגלה בעולם. היא מתלבשת בלבוש העולם. היינו שהיא לא העולם, אבל כן משתייכת אליו, בלבושיו שלו. זה דומה לשאר הנביאים איתם ה׳ מדבר בחלום, היינו מתלבש ומתגלה על־ידי דבר אחר, ויותר מכך מתגלה באופן לא מבורר שצריך לפענח. לכן אדם רגיל הנאחז באור התורה, עליו גם לקיים ולאחוז במעשה המצוות, על־מנת לגלות את היחוד גם במציאות הגשמית. אבל משה ״במראה אליו אתודע״ – בגילוי מפורש, לבוש גמור שנהיה חלק ממש מהנבואה, מראה. יתרה מזאת משה ״ותמונת ה׳ יביט״ – הוא רואה את המציאות כפי שה׳ רואה אותה! לא צריך לעשות לו איזה מעבר ולבושים שונים בשביל שיקבל את ה׳ – הוא פשוט רואה את הכל בעיניים האלוקיות. ברמה של ״בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים״ ידיעה וראיה פנימית פשוט בעיני ה׳. אמנם עדיין גם משה ״ופני לא יראו״ – לא יכל לראות את פני ה׳, אבל בכל זאת מבחינת היחס למציאות (״דעתו״ של ה׳) – ה׳ נתן לו לראות את הכל כמוהו. לכן גם ״בכל ביתי נאמן הוא״ – הוא נאמן להכנס ל׳בית׳ של ה׳, לראות את הכל כמו מבית המלוכה (״בית גנזי״). לכן ה׳ מסביר לאהרן ומרים שלא שייך לתבוע ממשה לרדת להתייחד עם האשה הכושית, בגשמיות העולם; משה חי בתודעה של שבת ויום־טוב. ״מראה ולא בחידות״, בלי שום מציאות שצריך לברר ולהחדיר בה את היחוד, הכל מפורש לגמרי.

אחרי שה׳ הסביר לאהרן ומרים שדבריהם נכונים, אך אינם שייכים בכלל במשה רבינו – הוא מתחיל לגעור בהם. ״מדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה״. מדוע ה׳ גוער בהם?

משום שלא היה להם יראה מ׳עבדי משה׳, והעזו לדבר אודותיו בפניו. הסבה הגדולה ליראה ממשה המבוארת מפסוק היא משום שהוא ״עבדי משה״ – שתי מדרגות גדולות – גם עבדי, וגם משה.

את מדרגות אלו מתאר המדרש, שבעת שה׳ נתן את התורה ביד משה, המלאכים קטרגו וחששו ״משה יכתוב בתורה מה שלבו חפץ״ ח״ו! אמר להם הקב״ה: דבר ראשון, זה משה, אין סיכוי שיכתוב מעצמו משהו; דבר שני, ״נאמן הוא״ – גם אם הוא יכתוב, מגודל ענוותנותו – הוא מתאים לרצון ה׳ יתברך, ומה שלבו חפץ אינו ׳תוספת׳ אלא דבר ה׳ ממש.

אלו הן המדרגות שה׳ מפרט לאהרן ומרים: ״עבדי״ – הוא עבדי והוא נאמן אלי ב100%; ״במשה״ – משה בענוותנותו, אינו נפרד בכלל מרצוני, משה כולו יחוד ה׳ (כמו שהתבאר לעיל). היחוד העליון שאינו סותר את מציאות העולם ונוכח בה לגמרי, כך שאין הגוף שלו והמודעות הטבעית שלו (ללא הכוונה לצורה או אלוקות) סותרים בכלל על הקב״ה, אלא אדרבה, מספרים את יחודו. מדרגת משה כאמור היא כמו שבת קדש, ולכן ה׳ גוער באהרן ומרים – איך אתם מדברים אודות משה?! כשם שיש יראה משבת קדש וצריך להזהר בה ״ודבר דבר״, דיבורים שאינם מסוד השבת בגלל גודל היחוד שלה – כך היא היראה ממש ואסור לדבר אודות מדרגות נמוכות אודותיו!

מסבה זו ה' גם הסתלק מהם, "ויחר אף ה'" והעלים מהם את השראת השכינה ששרתה עליהם (מה שהתבטא גם בצרעת מרים, שמורה על סילוק האור האלוקי "סגירו דנהורא" – סגירות מ'אור אבא'). מטרת הסילוק היא לא 'לדפוק' אותם חלילה, אלא לתת להם אפשרות להכיר קצת את האור של משה, כי כלל הוא שכאשר האור עולה ומסתלק למעלה, הוא מביא ומעורר אור גדול יותר לרדת למטה. מדרגה בה הם יוכלו לחוש מקצת גודל משה, וממילא ליראה מפניו.

פרצוף ארץ ישראל – פרצוף רחל

עד כאן הבנו מקצת ממדרגת משה, יחד עם הארות וגילויים שונים של יחוד ה' אלינו בעולם. עכשיו נחזור להבין את כל סיפור שליחת המרגלים.

יש חלוקה כללית וחשובה בקבלה במהות כנסת ישראל בדור המדבר והמשכן, למהותה העיקרית שבארץ ישראל ובית המקדש. חלוקה זו היא בין 'פרצוף לאה' ל'פרצוף רחל',4 בהתאמה.

לאה שייכת יותר לעולם המחשבה והרוח, עולם התורה, הדור שמקבל את התורה – 'דור דעה'. הכוונה שהקשר עם ה' שייך בעיקר לעולם הרוחני, אליו צריך להתעלות ממודעות החיים הפשוטה. בשביל שה' יעורר ויפעל עלי גם במציאות הפשוטה שאקיים מצוותיו, צריך עבודה והתבוננות. צריך להבין מה ה' רוצה, מה ההלכה, ו'להתגייס' לקיים את רצון ה'. זהו 'פרצוף הארה' – שכן הוא קשור ל'תורה אור' הנ״ל, גילוי יחוד ה' באופן התודעתי, שמבדיל בין קדש לחול, בין התורה למציאות עצמה.5 רחל מגלמת את החלק של כנסת ישראל הטבעי, האנושי. כאשר רחל עומדת 'פנים בפנים' מול ה' – שאנחנו בארץ ישראל – זה מתבטא בכך שהמודעות הטבעית שלנו מתאימה לקב״ה, ואינה סותרת אותו כלל – במודעות הטבעית והאנושית שלנו אנחנו מקיימים תורה ומצוות, בלי שום צורך להתאמץ, או אפילו 'לחשוב' על כך שצריך לקיים את המצוה – פשוט מקיימים הכל ומגלים כאן את ה' ללא שום עבודה או תודעה של תורה (המורה לנו מה לעשות).

ברור שמי שבונה בנו את היכולת הזו, ׳בניין פרצוף רחל׳6 – בניין הטבע היהודי שלנו – קורה על ידי הקב״ה, בהבטחתו שייתן לנו את ארץ הקדש. אך בכל זאת, נראה לומר שדיבור אהרן ומרים אודות משה – פעל איזה ׳אתערותא דלתתא׳ כלפי הקב״ה, להתחיל לבנות ולקדם את בניין הפרצוף. ולכן ה׳ מצוה את משה ״׳שלח לך׳ – להנאתך״:

האם הגוף שלנו מתאים ומקיים את רצון ה׳ בטבעו? במציאות רואים שלא ומי שרודף ודואג רק לגופו בדרך כלל אינו מהדר בתורה ומצוות ...אך לא רק זאת, גם כפי ׳סדר ההשתלשלות׳ של בריאת העולם – הגוף והנפש הטבעית שלנו אכן לא מרגישים ולא מגלים את האור האלוקי ...חלק גדול מחידוש בריאת הגוף והטבע הוא שירגישו נפרדים, ירגישו את עצמם וידאגו לעצמם ...שיהיו נבראים ולא מלאכים ...הטבע הוא ה׳חשך׳ וה׳חול׳, הצריך להתעלות ולהשתעבד לקדש, לתורה.

אז מאיפה הגוף והטבע היהודי יכול בכלל להיות מתאים ולגלות את רצון ה׳ בעצמו בטבעיות?! אין זה יכול להיות אלא בגילוי ביחוד העליון של ה׳ ש״הוא לבדו הוא״ – יחד עם מציאות העולם. איפה ש׳כחשיכה כאורה׳ – ה׳ נמצא באור התורה בדיוק כמו במציאות הגוף, בלי שום שינוי או סתירה.

כשם שאנחנו מחדירים ומגלים את היחוד העליון במציאות במצוות התפילין – כותבים את היחוד בעור הבהמה (שודאי שבטבעה לא מרגישה אלוקות...) וללא זאת הרי האדם ׳כמעיד עדות שקר׳, שכן היחוד לא באמת נוכח גם בטבע; כך גם בכניסה לארץ ישראל, בה הטבע הכי טבעי ובסיסי שלנו – כעור של בהמה – הולך להתאים ולקיים תורה ומצוות בטבעו לגמרי, עלינו לפעול בו משהו.

זהו בעצם התהליך שקורה כאן. אחרי ש״וישמע ה׳״ ומקבל את טענת אהרן ומרים שצריך להביא את יחוד ה׳ גם במציאות התחתונה (אשה כושית) – ה׳ פונה ואומר למשה ״׳שלח לך׳ – להנאתך״, ״ויתורו״:

שאלנו בתחלת המאמר גם, מדוע משה שולח את המרגלים לבדוק האם הארץ טובה? הרי בכל אופן אנו נכנס לארץ שכן זה מה שה׳ אמר! אז למה לבדוק אם היא טובה?!

אלא שמה שמשה רצה שיראו, היה משהו אחר לגמרי. הגמרא אומרת שאם יש לאדם סעודה טובה – שיאכל אותה ביום, כי ביום רואים את האוכל. למה חשוב לראות את מה שאתה אוכל? כי אתה לא ׳מקבל׳ מהאוכל. מי שאתה ׳מקבל׳ ממנו – אתה בטל אליו ותלוי בו, ויהודי תלוי רק בה׳ יתברך ולא בשום אוכל! כאשר אנחנו אוכלים אוכל בלי לראות אותו, אנחנו מתענגים רק מהטעם של המאכל עצמו, נמצא שקבלנו את התענוג מהמאכל; אבל אם אנחנו רואים את המאכל לפני שאנחנו אוכלים אותו, כבר התענוג והחשק מתעורר – עוד לפני שטעמנו את הענג של המאכל! – זהו ענג שמגיע מעצמנו, הענג הפנימי שקיים בנפש שלנו! אנחנו לא מקבלים את התענוג מהאוכל, אלא אנחנו מלאי ענג, וכשאנחנו אוכלים אנחנו כמו מביאים את הענג שלנו גם למאכל.7 אנחנו לא ׳מקבלים׳ ענג, אלא ׳משפיעים׳ ענג.

שמשה שולח את המרגלים לראות את הארץ, הוא בעצם רוצה שנראה את הארץ, נתמלא בענג ויתעורר בנו התאבון. שנבא לארץ לא כ׳מקבלים׳ שרוצים רק לקבל את תכונותיה האלוקיות, אלא שנתעורר בעצמנו, מצד הטבע האנושי שלנו לרצות את הארץ. ואז נבא ׳לכבוש׳ – היינו להשפיע ו׳לקנות׳ את הארץ (ולא שהיא ׳תכבוש׳ אותנו).

כאמור לעיל, חלק מהותי ממדרגת ארץ־ישראל הוא שאנחנו מצד הגוף והישות שלנו נקיים את מצוות ה׳, לכן כל־כך חשוב שנבא ונבחר בארץ מעצמנו ומדעתנו! לכן ה׳ גם אומר למשה ״שלח לך״ – לדעתך! תבחר בארץ, תרצה אותה ותרצה להביא שם את היחוד האלוקי!

לכן גם המרגלים בודקים ממש את הדברים הגשמיים, ״את הדרך אשר נעלה בה״, ״השמנה היא אם רזה וכו׳״. משה לא ממש היה צריך לראות את הארץ, משום שהוא כבר כאילו ראה את יפיה בתיאורו של ה׳ ״ארץ זבת חלב ודבש״; אך המרגלים היו צריכים לראות, בשביל לעורר את התענוג והרצון לכבוש את הארץ הקדושה. מעצמם, מעצם הישות הטבעית שלהם. זה עניין מהותי בבניין הארץ.

החרדה של הרבנים מהעולם

אז מה התפקשש? למה המרגלים לא ראו את יפיה והתעוררו בחשק ותענוג לכבוש את לב הארץ?!

כי המרגלים היו ראשי בני ישראל. הם ידעו לעבוד את ה׳ מכח התורה והשכל, ׳פרצוף הארה׳ – הארת התורה – ולא שעצם טבע הגוף והארץ מתאומים לקב״ה. לכן כשהם ראו את הארץ, את תוקף הישות והטבעיות של הקליפה ״ונהי בעינינו כחגבים״! אין לנו יכולת להתמודד עם כאלה עוצמות של יש! כי בכח ההארה (התורה), ה׳מח שליט על הלב׳ – אי אפשר לברר את המדות התקיפות של הישות הנרמזות בשבעת עממים, רק על ידי טבע ישותי יהודי אמיתי.

מסבה זו הם גם חלילה טענו ״בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם״ על הקב״ה, משום שמי שבא לברר ולתקן צריך ׳להתלבש בלבוש המתברר׳ – לדבר את השפה ולהכנס לאותו רובד של הדבר שצריך את התיקון. מיהו אותו ׳מברר׳? הקב״ה, כפי שהגיע ב׳שם מה החדש׳ – כח הביטול (ה׳מה׳) שמברר בכל דבר היכן הוא בטל ופונה לה׳ יתברך. הצורה בה נעשה הבירור היא שאור ה׳ יורד מדרגה אחר מדרגה ומוצא בה את הטוב, את הפניה לה׳, ומגלה בה ביטול. כאשר המרגלים ראו את תוקף הישות ועוצמת הטבע שקיימת בשבעת העממים הם הרגישו שמרוב תוקפם אין אפשרות לגלות בהם שהם פונים לה׳! אז מה צריך לעשות איתם? להעביר אותם מהעולם, להשמיד אותם, ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ – לא לברר אותם. לכן, מכיוון שהם הכירו רק את הנהגת התורה־אור, הם חשבו שאין יכולת ביד ה׳מברר׳ למצוא את נקודת הטוב והביטול לה׳, אלא חפץ ה׳ רק להשמידם. אל לנו לעלות לשם ולנסות לבררם.

על כך מיד קבל כלב ״ויהס כלב״! ״וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם?!״, מה משה רק רוצה להעלות אותנו לארץ הקשה הזאת? תזכרו שהוא גם הוציא אותנו ממצרים! מה הכונה? הוא גם נתן לנו גדלות מוחין אחרת לגמרי ביציאת מצרים, את ה׳פנים׳ והגדלות של זעיר־אנפין. היינו הגילוי של ה׳ הגדול שלפניו ׳כחשכה כאורה׳!

זהו גם שקם ואמר ״עלה נעלה״! בשביל להכנס לארץ אנחנו צריכים לעלות למדרגה חדשה! אכן המרגלים צודקים שבהנהגה של התורה, של ׳מח שליט על הלב׳ אי אפשר להפוך את עצמת הטבע והישות לקדושה, שנקיים את המצוות בטבעיות גמורה – אבל ״עלה נעלה״ למדרגת היחוד שאנו מגלים בקריאת־שמע בעונתה, שחודר עד המציאות הגשמית, כי ״הוא לבדו הוא״ יחד עם המציאות הכי טבעית והכי פשוטה.

שנזכה לראות את יפי הארץ ולכבשה בבחירה ונזכה למודעות טבעית יהודית!

הערות

  1. כאן אנחנו רואים אחד מהיסודות בחסידות (ובפרט בתורת ר׳ אייזיק); כאשר מדברים בזהר ובקבלה על מדרגות גבוהות יותר או נמוכות יותר, מדרגות שלכאורה ׳קדמו׳ בסדר הבריאה ומדרגות שבאו רק ׳לאחר־מכן׳ – לאמתו של דבר הם מהווים מבט ותודעה קיימת באלוקות. לא איזה תהליך שהיה ועבר, אלא מדרגה ומבט שקיימים גם היום. כך כאן, ״גליף גליפו בטהירו עילאה״ הוא לא רק ׳תכנון׳ שהיה לפני בריאת העולם, אלא הוא מבט נוכחי של ה׳ על המציאות גם עכשיו (ואולי גם נוכל לטעום ממנו כדלקמן במאמר). ↩

  2. על ׳זעיר אנפין׳ נאמר ב׳פתח אליהו׳ שהוא מתנהג ״כפום עובדיהון דבני נשא״ – הוא עובד לפי המעשים שלנו. פירוש הדבר שזהו אור ה׳ שמכיר בין אור לחשך, בין טוב לרע ולפי זה מאיר את השפע בעולם (בניגוד למדרגת הגליפו הנ״ֹל). ↩

  3. או בלשון המובאת הרבה פעמים בר׳ איזייק להסביר זאת, ״זעיר ועתיק כולא חד״. הפנימיות של זעיר־ אנפין היא מדרגת ׳עתיקא׳. אפשר אולי להסביר זאת קצת, שהמניע של כל פעילות ההנהגה כפי מעשי בני אדם (זעיר־אנפין), באה בשביל להוביל את העולם התודעה של ׳עתיק׳, תודעת לעתיד־לבא. ↩

  4. 'פרצוף' מבטא מערכת שלמה של מדרגה מסוימת. כמו שנסתכל על משפחה, בה יש אבא, אמא, ילד אחד שני או שלישי – כמשפחה כל אחד הוא חלק מהמערכת המשפחתית. כאשר נרצה להסתכל על כל דמות באופן פרטי, כאדם עם אישיותו הנרחבת, הרי שנסתכל על ה'פרצוף' שלו. ונראה שיש לו גם עיניים ייחודיות, גם פה, וגם שאר אברים, ויהיה לנו 'פרצוף אבא', כך גם ב'פרצוף אמא' וכו'. כך שבעצם 'פרצוף רחל ופרצוף לאה' מבטאים שתי מערכות ביטוי של כנסת ישראל – מערכת של דור המדבר והגלות ככלל (לאה), ומערכת של ארץ הקדש (רחל). ↩

  5. או במלים אחרות, זוהי העבודה שלנו כ״מח שליט על הלב" – המח, העולם הרוחני הוא שמנהיג אותנו ומעורר אותנו לעבוד את ה'. ↩

  6. ׳בניין פרצוף׳, משמעותו לפתח את הפרצוף. לפתח אותו מלהיות כתינוק, להיות אישיות עצמאית. כך גם הטבע שלנו צריך פיתוח, עד שיתגלה בכל פארו. ↩

  7. הדבר אולי דומה לעשיר שמזמין אורחים פשוטים לחתונת בנו – הוא כבר מלא בענג ושמחה, והוא ׳משתף׳ אחרים בענג שלו; למרות שאצל אדם אחר, שאין לו ענג, או בסעודת סתמית – הענג תלוי באורחים שיבואו, והוא ׳מקבל׳ מהם ענג. ↩