הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

בקצרה

נולדת עם כשרונות, לב טוב, הרבה כוחות.

ובכל זאת, משהו לא נפתח. המחשבות והנטיות שלך לא תמיד מלאות בה'.

אז מה, צריך לוותר על עצמי כדי להתמלא באור שלו?

"תשב תלמד תורה וגמרנו"?

החסידות אומרת: לא בדיוק.

במאמר "תקעו בחדש" של הרבי מליובאוויטש נלמד שבראש השנה, ה״ראש" שכולל את כל השנה, העבודה היא להיות כלי ריקן – פתוח לקבל אלוקות. ודווקא בשמחה, לא בעצבות! ואיך עושים את זה? בזכות האבות שמתגלים בתקיעה, בשברים ובתרועה; וכשאנחנו לא ראויים – בכוח התשובה.

ופנינה מעניינת: חז״ל אומרים ש״מדת הקב״ה – כלי מלא מחזיק". אז ריק או מלא? נגלה איך שניהם באים יחד, במשל של רב ותלמיד.

בנקודה למחשבה – עני מול עשיר, צדיק מול בעל תשובה: האם התמכרנו לתוצאות וזנחנו את המהות? ומה הקול הגולמי של השופר שואל כל אחד מאיתנו.

הכנה אמיתית לתקיעת השופר. שנה טובה ומתוקה!

כ־18 דקות קריאה

פתח דבר

אז מהו המאמר השבועי?

הקדמה קצרה

כולנו רצינו ללמוד חסידות.

בקביעות, ברצינות, שזה 'יגע בנו'.

לפני כשנה, אחד החברים הציע שנלמד כל אחד במקומו שלו את אותו מאמר מידי שבוע, וכך תיוצר לנו קביעות ומרחב משותף בלימוד החסידות.

אמר ועשה, והלימוד יצא לדרך.

הקביעות המשותפת נתנה לנו טעם מיוחד וכח להתמיד בלימוד החסידות כך שאחרי תקופה נוספה לה גם קבוצת דיונים במייל על המאמר, מה שגרם למאמר להיות 'חי' ורלוונטי יותר ממה שחשבנו...

אחרי כשנה של לימוד במסגרת זו, בה חשנו כיצד הלימוד והקביעות בספרי החסידות משמעותי, משמח וחי – החלטנו להרחיב ולשתף את התוכנית, ותקרא בשם: המאמר השבועי. "המאמר השבועי", כשמו כן הוא – תוכנית ללימוד חסידות במתכונת של מאמר שבועי. לימוד מאמר כל שבוע יוצר מסגרת מחייבת מחד, אך נגישה מאידך (מעין 'דף היומי' של חסידות). המאמר יוצא לאור כל שבוע בחוברת ייחודית המכילה את המאמר עצמו, וכן ביאור התורם ומקל על לימוד המאמר והבנת שפתה של החסידות (שלא תמיד מוכרת וברורה דיו). הלימוד בעיקרו סביב פרשיות השבוע, ולפני מועדים וחגים יעסוק בעזרת ה' בתורת המועדים. בחוברת נוספה גם 'נקודה למחשבה', בה ניתן דגש על קירוב הדברים אל השכל והלב של אדם בן דורנו החפץ לעבוד את ה' – על ידי קירוב התוכן והמושגים המופשטים (הנפוצים בספרי החסידות) לחוויה ולהרגשה שלנו.

השתדלנו שהביאור שנדפס בחוברת יכוון גם הוא למטרה הזאת, שיהיו הדברים לעזר. המאמר השבועי נועד להפצת והנגשת כתבי כלל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש באופן שבעזרת ה' יקנה לכל לומד התמצאות בכל מרחבי תורת החסידות.

המאמר השבועי לשבוע פרשת האזינו (שבת שובה)-ראש השנה הוא "תקעו בחדש" תשח״י של הרבי מליובאוויטש.

המאמר נלמד כהכנה לימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה, והוא מלמד אותנו מהי עבודתנו ביום ראש השנה ובתקיעת השופר.

כמו כן נלמד במאמר כיצד ה' עוזר לנו לעשות את העבודה הזאת בכל מחיר, וכיצד היא מלמדת אותנו שיעור בסיסי לעבודת ה' שלנו שבכל יום ויום.

בשבוע הבא, נלמד לכבוד יום הכיפורים את המאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם". בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

כג אלול, מגדל העמק ת״ו

"תקעו בחדש"

"תקעו בחדש שופר וכו'" – שתי שאלות בפסוק

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו; כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב".

מפסוקים אלו למדה הגמרא כי מצות תקיעת שופר היא בחדש השביעי – תשרי, ביום ראש השנה ("איזהו חג שהלבנה מתכסה בו וכו'").

על פסוקים אלו עולות שתי שאלות:

מדוע הפסוק עצמו לא פירש שמדובר בחדש השביעי (אלא רק "בחדש") וחז״ל היו צריכים ללמוד זאת בעצמם?

הפסוק השני אומר "כי (-משום ש)חק לישראל הוא – משפט לאלקי יעקב", משמע שהסיבה לכך שישנו "משפט" ביום ראש השנה הוא בגלל "חק לישראל". מה הקשר ביניהם? למה הם תלויים זה בזה?

פירוש אחד המובא ברבינו בחיי, הוא שאת ה״חק" – חקיקת וציור העניינים בעולמות העליונים, שהם המצוות (המצוות 'מציירות' את רצון ה') – הקב״ה נתן "לישראל".

פירוש נוסף המובא בדבריו (בשם ירושלמי ומדרש תהלים) מסביר כי יש בישראל כח כביכול 'לקבוע' לקדוש ברוך הוא מתי יהיה ראש השנה [שהרי ישראל אלו שמקדשים את הלבנה, וממילא הם הקובעים מתי יחול ראש השנה], וה' מסכים איתם – "לא-ל גומר עלי".

אם כך, הפסוק מתפרש כך: "כי (-משום ש)חק לישראל הוא" – כיוון שישראל קובעים מתי ראש השנה, ממילא "משפט לאלקי יעקב" – הקב״ה יושב לעשות משפט, לעשות דין ביום בו קבעו ישראל לראש השנה.

ב. הראש של השנה – עבודת ראש השנה ועבודת ימי השנה קשורות זה בזה

בחסידות דייקו מכך שראש השנה נקרא 'ראש' ולא 'תחילת' השנה, שהמהות של יום זה היא היותו ה'ראש' לכל השנה. תפקידו של הראש בגוף האדם ביחס לשאר האברים הוא שהראש 'מרכז' וכולל את החיות והמהות של כל האברים, והוא המנהיג והשולח לכל אחד את החיות שלו ותפקידו. הקשר של הראש עם האיברים מתבטא בשני אופנים: הראש אינו שונה משאר האברים, הוא איבר, אך איבר כללי; ובנוסף האיברים פועלים לפי הוראות הראש, ובכך גם בהם מופיעה מהות הראש.

כמו כן יום ראש השנה 'מרכז' וכולל את כל מהות השנה – ובעיקר את עבודת ה' של השנה – בשני אופנים: עבודת ראש השנה היא כעבודת ה' בכל השנה – אך באופן כללי; עבודת ה' בכל השנה צריכה להיות מעין עבודת ראש השנה – שכן משם נמשך הכח לכל איבר-יום בשנה.

אם כן, יש לעיין הן במהות העבודה של כל השנה על מנת ללמוד לעבודת ה' בראש השנה, והן בעבודת יום ראש השנה על מנת ללמוד על עבודת ה' של כל השנה.

אמנם, מכיוון שראש השנה הוא ההתחלה של עשרת ימי תשובה, וכן השופר (שהוא המצוה המרכזית והמיוחדת של ראש השנה) מרמז על תשובה כפי שכתב הרמב״ם, "עורו ישנים מתרדמתכם... וחזרו בתשובה" – היה ניתן לחשוב שאין ביום ראש השנה איזושהי עבודה 'מיוחדת' ממנה ניתן ללמוד לכל השנה – שכן מצות תשובה קיימת תמיד – ואם כן לא הייתה מובנת מהי מהותו של היום כ'ראש' לכל השנה.

אך לא כך. מלבד מצות התשובה ישנה גם את עבודת ראש השנה ללא קשר למצות התשובה:

מכך שמצות תקיעת שופר היא מצוה בפני עצמה ללא קשר לתשובה [שגם לאלו שמונים את מצות התשובה כמצוה פרטית, היא אינה מצות שופר] – מוכח שעניינו של השופר הוא לא רק תשובה; מה שמלמדנו על כללות עבודת יום ראש השנה (שעיקר מצוותו היא תקיעת שופר כנ״ל) – שהיא אינה רק עבודת התשובה.

ממילא יוצא שאכן ראש השנה הוא הראש – האיבר הכולל – של כל השנה, וכאשר עבודת ראש השנה תהיה בשלימות – הרי היא תהיה כללות העבודה של כל השנה.

ג. עבודת ה' – "כלי ריקן"; עבודה בשמחה!

עבודת ה' של כל השנה צריכה להיות בשמחה, כמו שאומר הפסוק "(יען אשר לא) עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" – משמע שהעבודה היא (לא שמחה, אלא) צריכה להיות בשמחה.

מהי העבודה?

היסוד והשרש של כל עבודת ה' הינו להיות "כלי קיבול להמשכת אלוקות" (כמו למשל עבד, משמעות העבדות היא פתיחות כמו שהעבד פתוח לקבל את ציווי רבו, כלי קיבול לגביו); בכדי להיות 'כלי קיבול' הממשיך אלקות צריך להיות "כלי ריקן" (כוס מלאה – לא ניתן למלאות, כוס ריקה – ניתן). אם כן נמצא שתחילת העבודה היא להיות 'כלי ריקן'.

היה ניתן לחשוב שעבודה של 'כלי ריקן' היא באה דוקא על ידי עצבות ומרירות (שכן עלי להרגיש ריק, בלי כלום) – אך לא כן! כפי שאדמו״ר הזקן מאריך בספר התניא בפרק כו, העצבות היא מזיקה מאד לעבודת ה', כמו שני אנשים מתאבקים: אם אחד מהם הוא בעצבות, ממילא הוא בכבדות – וכך בקלות אפשר לנצח אותו; לעומת זאת מי שהא בזריזות, וממילא בשמחה – כאן התחילה העבודה, המאבק.

אמנם – ממשיך אדמו״ר הזקן – כתוב "בכל עצב יהיה מותר", ומשמע שיש יתרון בעצב, אך בעיון בפשט הפסוק רואים שהכונה היא הפוכה! עצבות היא שלילית, ויש איזשהו יתרון בה...; היתרון הוא בכך שהשמחה שאחר העצב – על החטאים והדברים הלא רצויים – היא אמיתית יותר, שכן היא פעלה 'ניקוי' מהרע המאפשר "שמחה בטהרתה" – כמו שמבואר בפרק שתיקן האר״י לומר לאחר תיקון חצות "תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות (אחרי ש)דכית (ה' דיכא – עצבות מדאגת עונות)".

אם כן, העבודה עצמה – המתחילה ב'כלי ריקן' – צריכה להיות בשמחה, אך לפעמים צריך להקדים מרירות על מנת להסיר את הדברים השליליים.

כעת עד סוף האות המאמר טיפה 'יזלוג' מהמהלך הכללי ויעסוק בביאור המרירות הקודמת לעבודה.

המרירות הקודמת לעבודה, היא אינה רק על חטאים ועוונות, אלא על עצם כך שהנשמה האלוקית "חלק אלוק ממעל" ירדה למטה לגוף, שכן למעלה הנשמה היתה "לפני הוי'" – רק ה' 'תפס' אצלה מקום, וכעת היא שייכת לגשמיות ומחיה את הגוף.

אמנם, בחסידות ידוע שיש מעלה דוקא בדברים גשמיים, ה' רוצה "דירה בתחתונים" – כי שם מתגלה אור ה'סובב כל עלמין' – אור למעלה מהתלבשות בעולמות – כך שהנשמה יכולה להשיג דברים שלא השיגה טרם התלבשה בגוף. אם כן, מדוע יש מרירות על ירידת הנשמה? הלא זהו דבר טוב לנשמה?

זה שהנשמה נמצאת איפה שהיא צריכה להיות, לא אומר שלא קשה לה... עצם הגשמיות היא דבר טוב, אבל כשאדם פה למטה, בגוף – אפילו אם הוא מתנהג כראוי במחשבה-דיבור-ומעשה שלו – קורה שעולה איזו תאוה למחשבה שלו; ואף על פי שהוא דוחה אותה מיד – הרי היא עלתה לרגע;

ו'מחשבה רעה' – היא רעה מצד עצמה, ללא קשר למעשה, ואם כן, כל רגע של מחשבה שלילית, היא רע גמור!

הרי ברור שאפילו רגע קטן (שאפילו אינו נחשב איסור) של מחשבה זרה – מצער מאד את הנפש האלוקית! שהרי הנשמה הכירה רק אלוקות, וכעת היא כבר מכירה ושייכת במציאות הרע! זהו ודאי צער בלתי נסבל. בנוסף, לא רק שהיא מכירה במציאות הרע, גם לרגע אחד הלב והמח לא היו עסוקים בדברי קדושה אלא בהיפך הקדושה חלילה. הצער בנקודה זו מתחלק לשניים: על כך שהמחשבה והחמדה נמצאים ברוע; ועל כך שברגעים אלו הוא לא השתמש בכוחותיו לקדושה – שזהו חמור יותר! שכן יסוד המבואר בחסידות הוא שסילוק האור (-סילוק העיסוק באלוקות מכוחות נפשו) יותר חמור מהירידה ברע, כמו שמתבאר גם מפסק אדמו״ר הזקן בהלכות תלמוד תורה:

אדמו״ר הזקן פסק שגם מי שפגם כל כך עד שחלילה לכאורה ה' כבר לא רוצה בתורה ומצוות שלו ("מה לך לספר חוקי"), ועל מנת להתקרב חזרה לה' הוא חייב להקדים ולשבור את המחיצה של ברזל שהוא עשה (כמבואר בפרק יז בתניא), מכיוון שכל עוד המחיצה קיימת הוא מוסיף בקיום התורה ומצוות שלו כח לקליפות(!) – עליו בכל זאת לקיים תורה ומצוות גם במקומו שנמצא. [שכן כאשר יחזור בתשובה – יעלו עמו התורה ומצוות שקיים בעודו בטומאתו, ואם לא יקיים – יחזור בלא כלום].

אם כן רואים שסילוק האור – ויתור על קיום תורה ומצוות – יותר חמור מאשר הירידה ברע – הוספת כח בקליפות! לכן מובן כמה הנשמה מאבדת בכל רגע שאיננו עסוקים בענייני אלוקות.

אדם שיתבונן בכל זה – ודאי יבין ויזדהה עם המרירות הגדולה של הנשמה בכך שהיא ירדה פה לעולם הזה.

אבל – שוב – כל עניין המרירות הוא רק הקדמה לעבודת ה' – כלי ריקן – הנעשית בשמחה דוקא.

ד. כלי ריקן – בזכות האבות הקדושים

כאשר האדם עדיין אינו כלי ריקן, כלי קיבול, הוא בעצם 'כלוא' בתוך עצמו, ואינו פתוח (כלי קיבול) לאלוקות (אף לנשמתו שלו); אם כן, הרי אמרו חז״ל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – האדם הכלוא אינו יכול להוציא את עצמו מכבליו, ולכן הוא צריך סיוע עליון על מנת לצאת מבית האסורים. הסיוע העליון הוא המשכה מאבותינו הקדושים הפועלים בכנסת ישראל את היכולת להיות "כלי ריקן מחזיק (אלוקות)", כפי שנלמד הפסוק: "באר" – הכלי ריקן, "חפרוה" – עשו אותו, "שרים" – האבות הקדושים, שהם ה'שרים' שעל ידם מתנהג העולם.

מכיוון שתחילת העבודה היא "כלי ריקן" ועבודה זו נעשית על ידי האבות, לכן פותחים את היום בזכות אבות. לאחר שמציינים "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" – שזוהי העבודה של כל היום, תורה ותפילה, מסבירים מהיכן העבודה מתחילה – מהאבות:

"ואני ברוב חסדך אבא ביתך": בזכות אברהם, וכפי שביאר הרבי הרי״ץ הכונה לזכות של אברהם, והיינו הבהירות הזכה שהוא הכניס בעולם – מדת החסד, כפי שאומר הפסוק "אברהם אוהבי" (אהבה היא הפנימיות של החסד, האהבה שלי לאדם גורמת לי לעשות איתו חסד), וכן כפי שאומר ספר הבהיר כי מדת החסד אמרה לקדוש ברוך הוא שמעת שהגיע אברהם אין לה מה לעשות, כי אברהם עושה זאת במקומה ...נמצא שאברהם הוא הוא מדת החסד. [על אף שמבואר שאברהם היה "זקן ויושב בישיבה", וכן היה מלמד תורה לאחרים (שכן אליעזר עבדו היה "דולה ומשקה") – עדיין עיקר עבודתו היתה במדת החסד דוקא].

"אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך": בזכות יצחק שעבודתו היא יראה, "פחד יצחק".

"ואני תפלתי לך הוי' עת רצון": בזכות יעקב שמדתו רחמים (שהוא "עמוד התפילה" הנקראת "רחימותא" בארמית, כמבואר בחסידות).

לכן פותחים כל יום את העבודה בזכות אבות – הפועלים בנו את היכולת לגילוי אלוקות ("כלי ריקן"). כפי שמתבאר גם בדברי אדמו״ר הזקן בתורה אור: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", הכונה ב״וארא" היינו שבאופן תמידי אני ה' "ארא"-אתגלה "אל אברהם כו'" דוקא. אם כן, גילוי אלוקות בישראל הוא על ידי אברהם יצחק ויעקב הנמצאים בנו, בכל אחד מישראל.

כך מבואר גם הפסוק שהובא לעיל "באר חפרוה שרים": בעצם הבאר היא דבר קיים, אך הוא מכוסה בעפר וכדו', וצריך לגלותה. כמו כן היא עבודת האבות, לגלות בנו את האלוקות שנמצאת בכל אחד מישראל – על ידי שמסירים את כל הדברים המעלימים (עפר וכדו').

עניין ה״כלי ריקן" בעולמות העליונים, בספירות – שהוא השרש ל״כלי ריקן" אצלינו – הוא "יסוד דנוקבא". "יסוד דנוקבא" הינו כח ההתקשרות שבמידת המלכות, שמכח זה שהיא בטלה ומוכנה לקבל מה שהקב״ה ישפיע לה, ולכן דרכה מתקבל האור האלוקי בכל העולמות.

ה. כלי ריקן בזכות האבות בתקיעת השופר – כאשר זכאים; כלי ריקן בזכות התשובה – כאשר איננו ראויים

כמו שהתבאר לעיל, ראש השנה הוא הראש הכולל את עבודת כל השנה. אם כן, עבודת הכלי ריקן היא בעיקרה מתרחשת בראש השנה – בו עלינו 'להיחקק' ולהיות כלי להמשכת האלוקות של כל השנה.

כפי שהתבאר, להיות "כלי ריקן" זהו דוקא על ידי האבות. בראש השנה זכות האבות מתבטאת בתקיעות השופר:

תקיעה – היא המשכה מלמעלה למטה (שכן תקיעה מבטאת את הישרות והפשטות המתאימה לשלימות העליונה), מדת אברהם, חסד המתפשט מגומל החסדים (מלמעלה) להחיות את התחתונים – אותנו (למטה).

שברים – מבטאת עליה מלמטה למעלה (שכן המציאות התחתונה היא 'שבורה' ומבקשת להיות שייכת לשלימות העליונה), מדת יצחק, יראת התחתונים מלהיות 'מנותקים' מה'.

תרועה – מבטאת מיזוג בין שני התנועות (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) בכך שה' נענה לפנייתנו, "שומע קול תרועת עמו ברחמים", מדתו של יעקב, רחמים הכוללים גם את (תנועת) העליונים (מכיוון שהם משפיעים לתחתונים) וגם את (תנועת) התחתונים (מכיוון שהמרחם מזדהה עם המרוחם), אך בעיקר את העליונים – הרחמים של ה' עלינו.

לאחר מכן באה עוד תקיעה המבטאת את פנייתו של ה' עצמו אלינו – שלא רק מצד האבות – אחר שאנו עשינו את עבודתינו ב״רצוא ושוב" בהמשכה מלמעלה למטה ופניה מלמטה למעלה על ידי האבות.

סדר זה כנגד האבות – שעוזרים לנו לעשות עבודתנו – מתבטא גם בכך שאנו אומרים בתפילות עמידה של ראש השנה 4 פעמים "ובכן": 'בכן' עולה בגימטריא עב (72). שם הוי' נקרא בחסידות "שם העצם" – כיוון שהוא השם שהכי מרמז על עצמות ה', ושם ע״ב, הוא בעצם התפרטות (-מילוי) של שם הוי' באופן הכי עליון ועצמי שלו (מילוי יו״דין).

אם כן, שם ע״ב של שם הוי' מבטא את ה'שפיץ' – הגילוי הכי עליון של ה'. שם זה מכוון בקבלה כנגד טעמים, והיינו גילוי שכלל לא מתבטא באותיות או אפילו ניקוד, אלא הוא מקיף רחוק לגמרי – לפני התחלקות שמאפשרת שבירה (שנובעת ממורכבות) או תהליך כלשהו.

לפיכך, בחסידות מוסבר ששם ע״ב בנפש מתגלה בביטול עצמי לא מורגש – כי הוא עוד לפני הימצאות 'משהו' שיתבטל ויחוש את ביטולו (כמו ביטול של רעיון מסוים בשכלי לפני שחשבתי עליו).

מהמקום הזה בנפש – שרחוק לגמרי מתודעת האדם – ליהודי יש את היכולת לעמוד תמיד בנאמנותו לה' ולעובדו, משום שהוא אינו מושפע כלל מהמציאות. התגלות שם זה בנפש, היא על ידי האבות הקדושים (המשרישים בנו את האמונה-נאמנות העצמית לה') כפי שמתבאר כאן במאמר: בחסידות ובקבלה מוסבר כי שם ע״ב גם כולל בתוכו 72 שמות (-התפרטויות וגילויים) שכל אחד מורכב משלש אותיות, כפי שיוצא מהפסוקים הפותחים את בקיעת ים סוף – "ויסע... מאחריהם", "ויבא... הלילה", "ויט... המים", שכל אחד מהם כולל 72 אותיות.1 סדר זה בשם ע״ב מתאים לשלשת האבות: בפסוק הראשון שם ע״ב מורכב מהתחלה אל הסוף – סדר 'ישר', כמו חסד ישר ומתפשט – מדת אברהם; בפסוק השני שם ע״ב מורכב מהסוף להתחלה – סדר הפוך, המלמד על עליה מהסוף- התחתונים למעלה – מדת יצחק; בפסוק השלישי שם ע״ב גם מורכב באופן 'ישר' מהתחלה לסוף – שכן הוא מרמז למדתו של יעקב, שכאמור לעיל היא ממזגת בין מדת אברהם ליצחק – אך נוטה לחסד [כפי שמובן ב״פתח אליהו": "משפט עמודא דאמצעיתא", "משפט... דאיהו רחמי", משפט, העמוד האמצעי – מדת יעקב עומדת באמצע ומחברת בין שתי הקצוות – היא "רחמי", שבתרגום לעברית הכוונה אהבה-חסד].

שם ע״ב על כל חלקיו מבטא את (חיצוניות) המדרגות הגבוהות ביותר בסדר השתלשלות,2 עד שרשם בכתר (-הספירה הגבוהה ביותר, ובתוכו ב'אריך אנפין') במדרגה בה אין שום דיבור מצד הנבראים – "ואתם תחרישון".

גילוי גבוה זה של שם ע״ב הוא שיכול לפעול את קריעת הים, והוא המתגלה בניסים שבהם נעשה 'שידוד הטבע' – שכן הוא אינו מחויב לטבע, שהרי הוא למעלה מכך. וזהו שנאמר בזהר על קריעת ים סוף שהיא תלויה "בעתיקא" (- כתר).

כיון שבראש השנה ההמשכה על מנת לעשות אותנו 'כלי ריקן' היא גם כן ממקום גבוה כל כך – על ידי האבות – סידרו בסדר התפילה 4 פעמים 'בכן' – גימטריא ע״ב, שכן ההמשכה בראש השנה היא גם משם ע״ב.

אך, כעת הוסבר מדוע יש שלוש פעמים "ובכן" – כנגד שלושה פסוקים של שם ע״ב. אך מהו ה״ובכן" הרביעי? "ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת". זכות האבות מועילה כאשר הדור זכאי וזכות האבות יכולה להתגלות בו. אך כאשר הדור והאדם – חלילה – עברו את הדרך ופגמו, זכות האבות אינה יכולה להופיע בהם (שכן אינם ממשיכים את דרך האבות).

לדור כזה בא ה״ובכן" הרביעי שמרמז על תשובה שהיא למעלה מהתורה3 – שהיא מגיעה אל ה' בעצמו, למעלה מהדרך-התורה, וממשיכה את חסד ה' העצמי:

אם נרצה להסביר זאת, מציאות החסד (-גילוי אור) השרשית ב'מוחין' של העולם – איפה שכביכול ה' 'חושב' לעשות חסד (חסדים דאבא) – שרשה ברצונו לגלות חסד (חסד דאריך -החסד שבפרצוף הרצון); כמו כן היא מציאות הגבורה (-העלם ועלית האור למעלה) השרשית במוחין של העולם – שרשה ברצון ה' להסתיר אורו (גבורה דאריך). [זה שיש לי במוחין כח להתגלות או לא – נובע מכך שאני רוצה גם להתגלות וגם להעלם]... הפסוק השלישי – הממזג – הוא כנגד הדעת שמחברת אותם שבאה מ'אוירא דכיא' (-אויר טהור), ששרשו בחלק מאד עליון בפרצוף אריך (בספירת ה'כתר דאריך'). הוא גם ה״רוח קדים" (-מבחינת קדמון) שבקעה את ים סוף, שלכן נאמר בו "ואתם תחרישון", כיון שזהו מקום מאד-מאד עליון שלא שייך בו איזושהי התערבות מלמטה. אם נרצה להסביר, על מנת לשקול את הצדדים להתגלות או להסתתר ולהכריע-למזג ביניהם (-דעת) – צריך כח שהוא למעלה מהצדדים בשכל, ובשרש אף למעלה מהרצון להתגלות או להסתתר (אלא רצון 'ככה') – 'אוירא דכיא', כתר דאריך, הרצון הפנימי, עוד לפני שהוא רוצה משהו מסוים (חסד או גבורה וכדו').

יותר בפרטות, בעצם כל ה״ובכן" של ראש השנה מרמז על גילוי שלמעלה מהאבות. שהרי כתוב "ובכן", עם ו', כך שהמלה עולה בגימטריא 'חסדו' – החסד מתייחס אל ה' עצמו. חסד זה הוא שייך לשם הוי', לעומת החסד השייך אל האבות שהוא למטה משם הוי' כפי שנאמר "וארא ...ושמי הוי' לא נודעתי להם". "חסדו" מבטא את שם הוי' באופן כללי במזמור המתחיל "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", בו נאמר 4 פעמים "כי לעולם חסדו" – כנגד ד' אותיות שם הוי'; וביותר פירוט הוא מתבטא ב'הלל הגדול' "הודו להוי' וכו'" עם ה-26 פסוקים בהם נאמר "חסדו" – כנגד הגימטריא של שם הוי' – 26. לכן גם אומרים חז״ל שפרק זה הוא כנגד 26 דורות שהיו לפני מתן תורה שלא התנהגו כראוי וניזונו בחסד חינם, שכן זהו "חסדו" – חסד השייך לשם הוי' שלמעלה מסדר השתלשלות, ולפיכך אינו מתחשב במעשי הנבראים.

נמצא שבכללות עבודת ראש השנה יש שני אופנים: שהדור ראוי והעבודה נעשית בזכות האבות, וכן גם השופר מרמז על האבות (שהם כנגד עקודים נקודים ברודים, העולמות הגבוהים ביותר בסדר השתלשלות4); אך כשהדור אינו ראוי והעבודה נעשית על ידי התשובה – גם השופר מרמז על התשובה שמגיעה למעלה מזכות אבות – האהבה העצמית של ה' לישראל שבאה מאמיתות עצמות ה' (שלמעלה מסדר השתלשלות).

ו. כלי מלא וכלי ריקן יחד!

לעיל הובא מדברי חז״ל שכלי ש״מחזיק" (בעניינו הכוונה שהוא ממשיך אלוקות), הוא דוקא "כלי ריקן". אך בדברי רז״ל עצמם מפורש ש״מדת הקב״ה כלי מלא מחזיק"! לכאורה הפוך לגמרי מכלי ריקן?!

אך אין זו סתירה, משום שמצד הנפש הבהמית העבודה היא כלי ריקן – "מדת בשר ודם (-הנפש הבהמית) כלי ריקן מחזיק" (שכן אין לה תוכן משלה והיא בעיקר כלי לנשמה, כמו שגוף ללא נשמה הוא ללא חיים); ומצד הנפש האלוקית, מדת "הקב״ה (-חלק אלוק ממעל שביהודי) אינו כן, מלא מחזיק" – הכלי צריך להיות מלא בתורה ומצוות (שכן זהו תוכן אמיתי).

בלשון חז״ל משמע שהכונה היא שבאותו מקום בו על האדם להיות "ריקן" – פתוח לשמוע ולקבל על מנת להיות "מחזיק", עליו להיות "מלא" – בעל 'כשרון' ויכולת; נקודה זו מתבארת על ידי מאמר חז״ל שה' נותן חכמה – רק למי שיש לו חכמה. בשביל שה' יתגלה לאדם – הוא צריך להיות שייך לכך מעצמו. באותיות של קבלה דבר זה נקרא ש״חכמה תתאה"-נמוכה, של השגת האדם, היא "כלי לחכמה עילאה"-עליונה, חכמתו של ה'.

בכדי להבין היטב כיצד ההפכים הללו – ריקן ומלא – יכולים לבא יחד באותו כלי, נלמד ממשל של רב ותלמיד:

כאשר יש תלמיד שאינו במעלת הרב והרב רוצה להשפיע לו שכל, התלמיד צריך להיות "כלי מלא" – דהיינו בעל שכל, שיוכל להבין את דברי הרב. שהרי לא משנה כמה הרב הוא גדול ואלוף בהסברה, כל עוד לתלמיד אין שכל – התלמיד לא יבין. זו הכונה בכך שצריך להיות "כלי מלא".

אמנם התלמיד צריך להיות בר-שכל על מנת להבין את הרב, אך ודאי שבשביל לקבל את שכל הרב הוא צריך להיות "כלי ריקן": להיות פנוי להקשבה, ומעבר לכך להיות פנוי דוקא להקשבה לדברי הרב, ויותר מזה, בעת שהוא מקשיב ומקבל את דברי הרב, הוא צריך כלל לא לחשוב אפילו על השכל שהרב מלמד אותו – אלא להקשיב ולקבל את דברי הרב (ורק לאחר מכן להבין בעצמו ולהזדהות עם הדברים). תלמיד שאינו נוהג כך, השכל שיקבל מהרב יהיה מעורבב עם המחשבות שלו ולא יהיה בהיר ונכון כמו שכל הרב, ועוד יותר – הוא מפסיד חלק מדבריו של הרב, שזהו עניין חמור יותר כמו שהוזכר למעלה ש״סילוק האור (-דברי הרב) גרוע יותר מהירידה ברע (-עיסוק במחשבות שלו, הנמוכות יותר)".

כעת ניתן להבין כיצד אפשר להיות גם כלי ריקן וגם מלא באותו דבר: על היהודי מצד אחד להיות מלא בתורה ומצוות – שייכות לאלוקות, אך עליו להיות בביטול ("כלי ריקן") – פתיחות, הקשבה, ותשוקה לאור האלוקי.

ז. תשובה לשאלות בתחילת המאמר; גילוי האהבה העצמית

כעת נתרץ לאור המתבאר במאמר את השאלות ששאלנו בתחילה:

הסבה שהפסוק לא פירש שמדובר בחדש השביעי – תשרי, כי הוא רצה לרמז על "חדש" מלשון התחדשות. כפי שהתבאר במאמר, ראש השנה הוא הכולל את כל השנה, ואם כן בכל השנה אין שום חידוש – אלא המשכה מהכלל ליום הפרטי, והחידוש של כל השנה הוא בראש השנה דוקא.

"בחדש" – בחידוש הכללי של כל השנה, צריך להיות כללות העבודת ה' של כל השנה – כלי ריקן (וכלי מלא). כפי שלמדנו, הכלי ריקן נעשה על ידי "תקעו בחדש שופר" – שהוא עיקר עניינו של היום – בשני אופנים: על ידי האבות, "באר חפרוה שרים" – האבות עושים אותנו כלי לאלוקות ולכך הם נרמזים בתקיעות השופר כנ״ל; כאשר הדור אינו ראוי אפילו לזכות אבות, המשכה זו נעשית על ידי התשובה – שמגיעה לעצמות. לפיכך מסביר הרמב״ם שהשופר מרמז גם על תשובה.

בחינה זו, היא מה שמתבאר בהמשך הפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". ה'חק', הוא מה שעושה את החקיקה – הכלי הריקן. ה'חק' הוא ה״חותם בולט", שחוקק בכלי ועושה בו "חותם שוקע" (כמו בהטבעה על מטבע, שכפי צורת החותם המטביע נחקק במטבע).

ה'חק', ה'חותם בולט' שעושה אותנו 'חותם שוקע', כלי ריקן, הוא האהבה העצמית שיש לקב״ה אלינו – למעלה מכל גדר והוראה. כשאהבה זו מתגלה אלינו היא פותחת אותנו לגילוי אלוקות ופועלת בנו תשוקה גדולה לה' – שפועלת המשכת אלוקות למלא אותנו – הכלים הריקים (כמו שצדיק גדול מאד נותן לי יחס אישי שלא מגיע לי ולא ציפיתי אליו, זה פותח לי את הלב אליו ומפנה אותי לקבל ממנו, מה שמאפשר את השפעתו אלי), [וכעת אנו גם מלאים וגם ריקים יחד].

כעת מובן מדוע הפסוק אומר "כי (-משום ש)חק לישראל הוא – משפט לאלקי יעקב":

ה״חק", שהוא האהבה העצמית כנ״ל, עושה אותנו כלי להמשכת אלוקות והכלי ממשיך "משפט" – המגלה את הרצון העליון, אלוקות, עד "לאלקי יעקב". יעקב הוא ספירת התפארת, המרכז של זעיר אנפין (ששת המידות). יתר על כן, יעקב מרמז גם על יהודים ודורות שהם בבחינת 'י-עקב', יהודים (י) שהם בחינת עקביים (עקב), המקום הנמוך בגוף.

אם כן "כי חק לישראל הוא" – בכח האהבה העצמית, גם בנשמות העקביים (בנו...) יש גילוי אלוקות ("משפט לאלוקי יעקב")! כשיהודי הוא כלי להמשכת אלוקות, ההמשכה באה גם בדברים גשמיים (שכן גם הם מגלים אלוקות).

"בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה"!

הערות

  1. את הרכבת השמות הפרטיים בשם ע״ב עושים בכך שלוקחים אות מכל פסוק היוצרים יחד שם עם 3אותיות: מהפסוק הראשון והאחרון מתחילים לקחת מהאות הראשונה, ובפסוק האמצעי מתחילים מהאות האחרונה (כך שלדוגמה השם הראשון הוא "והו" [ויבא, הלילה, ויט], השני הוא "ילי" [ויבא, הלילה, ויט] וכו'). ↩

  2. שני הפסוקים הראשונים מהם יוצא שם ע״ב הינם כנגד החסדים דאבא – החסדים ב'פרצוף' ספירת החכמה, וגבורות דאמא – הגבורות שב'פרצוף' ספירת הבינה, ושרשם הוא בחסד וגבורה שב'פרצוף' אריך – אחד מפרצופי הכתר. אם נרצה להסביר זאת, מציאות החסד (-גילוי אור) השרשית ב'מוחין' של העולם – איפה שכביכול ה' 'חושב' לעשות חסד (חסדים דאבא) – שרשה ברצונו לגלות חסד (חסד דאריך -החסד שבפרצוף הרצון); כמו כן היא מציאות הגבורה (-העלם ועלית האור למעלה) השרשית במוחין של העולם – שרשה ברצון ה' להסתיר אורו (גבורה דאריך)[. זה שיש לי במוחין כח להתגלות או לא – נובע מכך שאני רוצה גם להתגלות וגם להעלם]... הפסוק השלישי – הממזג – הוא כנגד הדעת שמחברת אותם שבאה מ'אוירא דכיא' (-אויר טהור), ששרשו בחלק מאד עליון בפרצוף אריך (בספירת ה'כתר דאריך'). הוא גם ה״רוח קדים" (-מבחינת קדמון) שבקעה את ים סוף, שלכן נאמר בו "ואתם תחרישון", כיון שזהו מקום מאד-מאד עליון שלא שייך בו איזושהי התערבות מלמטה. אם נרצה להסביר, על מנת לשקול את הצדדים להתגלות או להסתתר ולהכריע-למזג ביניהם (-דעת) – צריך כח שהוא למעלה מהצדדים בשכל, ובשרש אף למעלה מהרצון להתגלות או להסתתר (אלא רצון 'ככה') – 'אוירא דכיא', כתר דאריך, הרצון ה פנימי, עוד לפני שהוא רוצה משהו מסוים (חסד או גבורה וכדו'). ↩

  3. עניין התשובה שלמעלה מהתורה נתבאר באריכות במאמר "אני לדודי" תשל״ב שהובא בחוברת הראשונה של 'המאמר השבועי'. ↩

  4. עולמות אלו מבטאים את ה'התפתחות' השרשית של הספירות האלוקיות עד לצורתם היציבה בעולם התיקון, עולם האצילות – "ברודים". התהליך מתחיל מ״עקוד ים", והיינו שהספירות הינן עקודות יחד בכלי אחד, והן כלל לא התפרטו ליחידות; התהליך ממשיך להפרדות הספירות להיות "נקודים", כל ספירה נקודה בפני עצמה ללא 'תקשורת' והתכללות עם הספירות האחרות – עולם התהו; לאחר שעולם זה נשבר משום שכל ספירה ראתה את עצמה כהיחידה במרחב – מה שלא מאפשר עולם ומערכת יחסים, נוצר 'עולם התיקון' – "ברודים" כאמור. (בחסידות מבואר כמה הסברים מדוע נשבר עולם התהו, הבאנו את אחד המרכזיים). ↩