המושג 'התלבשות' או 'X מתלבש בY' הכוונה שX בא לידי ביטוי דרך Y. כמו בגדים שהאדם לובש, שהם מתאימים למידתו והם כלי ביטוי שלו כלפי חוץ.
ולדוגמה: מחשבה-דיבור-ומעשה נקראים 'לבושי הנפש'1 – משום שדרכם הנפש באה לידי ביטוי, במחשבות, בדיבורים ובמעשים.
התלבשות מציינת גם חיבור ויחוד פנימי בין הלובש לנלבש (כמו "ניכרין דברי אמת", משום שהנפש מיוחדת בדיבורה עד שניכרת בו).
אמנם, בשביל שדבר עליון יוכל להתגלות – עליו 'להתלבש' בדבר. אך יחד עם זאת, בהתלבשותו הוא גם 'מצטמצם' ואינו מופיע כפי שהוא מצד עצמו. ולדוגמה: כאשר אדם מדבר – הרי הנפש שלו מתגלה דרך הדיבור, אך יחד עם זאת היא מצטמצמת דוקא לדיבור הזה; כך גם במחשבה – כאשר אני חושב דוקא דבר מסוים ומעמיק בו אני אמנם מגלה לעצמי את המחשבה, אך 'מצמצם' את השכל שלי מהחופש שלו להשיג ולהכיר כל דבר.
מסיבה זו כאשר דבר 'מתלבש' במשהו, הוא יכול להיות 'כלוא בגלות' אצלו, וכמו שיתבאר.
[כל זאת בשונה ממתי שנאמר כי 'X שורה על Y' או השראה – שאז אין הכונה שX מתבטא דרך Y אלא שX 'מקיף' על Y ומקרין עליו אור/תודעה/אוירה מלמעלה. כך שהדבר העליון אינו צריך להצטמצם בשביל להיות בתחתון – אלא הוא 'שורה' עליו ונוכח בו כפי שהוא מצד עצמו.
ולדוגמה ניקח את ההבדל בין 'השראת שכינה' ל'התלבשות ניצוץ מהשכינה':
כאשר השכינה שורה – לדוגמה על כל עשרה מישראל – השכינה אינה מורגשת בגילוי, אך היא מקרינה אוירה של קדושה עליהם. לכן במציאות זו היא אינה יכולה להיות גם ב'גלות' משום שהיא רק 'שורה' מלמעלה ולא 'כבולה' למציאות2.
לעומת זאת, כאשר ניצוץ מהשכינה מתלבש – כמו נשמת יהודי – הרי יש ביהודי גילוי אלוקות, וגילוי של השכינה בפועל, אך יחד עם זה כאשר "גלו לאדום שכינה עמהם" – שכן ניצוץ השכינה מלובש בתוכם. [וכך תתכן 'גלות השכינה']3.]
כך שבעצם כאשר השכינה אינה 'שורה' זה כמו 'לסגור את החלון' לאור השמש, שודאי אינו פועל כלום על אור השמש.
הערות
-
ראה תניא פרק ד'. ↩
-
וכמבואר בתניא פרק לה: "והנה כל בחינת המשכת אור השכינה, שהיא בחינת גלוי אור אין סוף ברוך הוא, אינו נקרא שנוי חס ושלום בו יתברך ולא רבוי, כדאיתא בסנהדרין דאמר לה ההוא מינא לרבן גמליאל: אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא; כמה שכינתא אית לכו? והשיב לו משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו', והמשכיל יבין:" ↩
-
ראה בכל זה אגרת הקודש כה, בספר התניא. ↩