הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

אנא נפשי כתבית יהבית

הבית יעקב · ספר הזמנים, שבועות, יח · תשפ״ו

בקצרה

"כמה הייתי רוצה להעמיק עוד..."

"הלוואי והייתי זוכר יותר טוב את מה שאני לומד..."

מכירים את התחושה? רגע, מאיפה היא מגיעה - מכיסופים, או דווקא מתסכול?

בדיבר הראשון במתן תורה אמר לנו ה' "אנכי", ודרשו חז״ל: "אנא נפשי כתבית יהבית" - את עצמי כתבתי ונתתי לכם.

ה' מסר את עצמו בתוך התורה. ודווקא מפני שצמצם בה את אורו, שיתגלה בדרך שמתאימה לכלים שלנו, גם אנחנו יכולים להעמיק בה ולחדש חידושים בלי סוף.

לכבוד חג השבועות נלמד מהבית יעקב, רבי יעקב מאיזביצא, בספר הזמנים, למה המלאכים קינאו בנו על התורה, איך "זכור את יום השבת" מחדש לנו כל פעם שבת גבוהה יותר, ואיך דווקא במקומות הכי נמוכים, כשנדמה שאפס תקווה, מאירים לנו דברי תורה שמגלים ש״גם שם מלא כבודו".

בנקודה למחשבה נקרא איגרת חזקה של רבי מענדל מויטבסק, בעל 'פרי הארץ', על "שמח בחלקו" גם בעבודת ה', ונגלה שה' נותן לנו תורות חדשות למרות כל החסרונות שלנו.

כ־20 דקות קריאה

השם יתברך מוסר את עצמו לישראל בתורה

"אנֹכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית".1

בגמרא כתוב שהשם אמר לנו בדיּבר הראשון במתן תורה, ב״אנֹכי ה' אֹלקיך": אני, את עצמי כתבתי ונתתי לכם, בתורה (ובארמית: "אנא, נפשי כתבית יהבית" – ראשי תיבות אנֹכי).

הענין בזה, שכביכול השם יתברך מסר את עצמו לישראל יחד עם הדִבּרוֹת.

רבינו מסביר לנו שהשם יתברך מסר את עצמו לכל יהודה ויהודיה – יחד עם נתינת התורה ועשרת הדיּברֹות, בביאור שני עניינים: 1. שהוא נותן לנו את האור שלו בתוך התורה, שהוא מקור חיים שמחדש חדשות בלי סוף. אפילו שברובד הנגלה והחיצוני לא נראה תמיד החיות הגדולה הזאת, "אבל בתוכו הוא מלא חיים"; 2. שהוא מצמצם את האור הזה שלו ככה שגם לנו, עם התפיסה האנושית המוגבלת שלנו – תהיה אמירה והשגה בעומקים האלה של התורה, ונוכל לחדש בהם. שהאור החדש האין סופי הזה נכנס לכלים שלנו.

בגלל שהשם לא גילה את כל אורו בתורה – ישראל יכולים להעמיק בדבריו

הוא מבאר קודם את הנקודה השניה, שאנחנו זוכים למקור ומעיין מים חיים של חידוש בתורה בזכות הצמצום המיוחד של אור השם בה, שמתגלה בה בדרך שמתאימה לכלים שלנו:

המקור להתחדשות שלנו בתורה – הוא שהשם מצמצם את האור שמתגלה בה. כי אם היה מתגלה כל אור השם בתורה – לא היה מקום לאדם לומר בה את הסברות וחידושים שלו, ובכלל להעמיק את חיבור הלב שלו אליה. לעומת השם יתברך אנחנו מוגבלים מאד, כי הוא כל יכול באמת ו״לגדולתו אין חקר", ואנחנו אנושיים. ולכן אם השם יתברך היה מגלה את כל אורו בשלימות – הרי שהכל היה מתבטל בפני הגילוי האין סופי הסוחף הזה. וכל החוויות של האדם היו משתנות לגמרי מהקצה לקצה מיד, היינו פשוט יוצאים מכלינו, המוח והרגשות שלנו היו מתבטלים לגמרי בתוך האור האלוקי.2 וככה היהודי לא היה מתחדש או מתחיה בכלל,3 כי הכלים שלו לא היו מסוגלים להכיל את התגלות האור האלוקי הזה, אלא היא היתה מוציאה אותו מכליו ומאיינת ומבטלת את כל תודעתו וחוויתיו.4 לכן הקב״ה צמצם את האור שלנו כשהוא נתן את התורה, ולא אמר 'אני ה' אֹלקיך' אלא "אנֹכי ה' אֹלקיך" – יש פה כבר כ' הדמיון, הצמצום הזה של אור השם שבתורה גורם לאור לא להתגלות כולו בשלימות הגילוי שלו, אלא רק ברמת גילוי דומה לזה. כלומר גילוי אלוקות כזה שאמנם הוא עדיין לא הגילוי הכולל והשלם כמו גילוי אור השם שיהיה לעתיד בגאולה, בלי שום העלמות והסתרים והגבלות – אבל עדיין גילוי של האור האין סופי של השם ממש. למרות הצמצום הזה – האלוקות עדיין מתגלה בצורה בלתי מוגבלת, היא עדיין אין-סופית, ואין כאן חיסרון מהותי בגילוי.

להיפך, רק יתרון. גילוי האור העליון של השם, מבלי שיאיין וימוסס את כל חווית האדם – אלא גילוי שמאיר התחדשות אור אין סופי מתוך האדם, בכך שהוא מאיר את ליבו בחידושי אמת בתורה ובידיעת השם. ולא בפעם אחת, אלא בכח האין סוף של השם ממש, מעיין שאינו פוסק אלא נובע בתמידות.

בפנימיות דיבורי התורה של השם – יש את אורו שהוא מקור חיים וחדשות, אפילו שבחיצוניות זה לא נראה

עכשיו רבינו מבאר את הנקודה הראשונה והעיקרית – שהשם יתברך מוסר לנו את אורו האין סופי בתוך התורה:

וזה מורה אנֹכי שהשם יתברך נתן לישראל את אורו עם מקור החיים שעם הדִבור של דברי תורה ניתן גם מקור החיים שהוא בפנימיות הדִבור ומחדש בכל פעם חדשות, אף שאינו נראה על הלבוש – אבל בתוכו מלא חיים.

רבינו מדבר פה על זה שהשם יתברך מוסר את עצמו לכל יהודי ויהודיה בתוך התורה, בזה שיש מקור של חיות והתחדשות אלוקית בתוכה. ואפילו שהאור הזה מסתתר וחומק מפנינו הרבה פעמים, בגלל שבחיצוניות ("על הלבוש" בלשון הבית יעקב) אנחנו לא רואים את החיות האלוקית הגדולה שבכל מצווה או הלכה, כמו בדיני ממונות מי משלם למי כששור נוגח את הפרה וכו' – על פי פנימיות התורה תמיד נמצא סוד מיוחד בכל פרט הלכה ומצווה, החיים רוחשים בתוך כל דבר תורה, התחדשות אלוקית ותוכן עמוק של עבודת השם ותענוג עליון ונדיר באיכותו. "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".

משל לזה: אצל מלך רק המקורב אליו יודע את שורש כוונתו בפקודותיו, ולכן הוא מבין את ההיגיון של המלך בפרטי הפקודה

הבית יעקב ממשיל לנו משל עם נמשל חזק: אנחנו מחוייבים לגמרי לקיים את רצונותיו ומצוותיו של השם יתברך, גם כשאיננו מבינים אותם בכלל. כי הוא המלך שלנו ואנחנו עמו וצֹאנֹו. אמנם, כשאנחנו בבחינת מקורבים להשם יתברך, כשאנחנו מחוברים לנשמה שלנו ולהשם באמת – אז המלך מגלה לנו את פנימיות הצווים ופקודות שלו, שהן המצוות, את הכוונה העמוקה שבגללה היה חייב להוציא צו כזה. השורש העליון, התענוג והרצון וההתקשרות של השם למצווה הזאת, שלמעלה מהמוחין. כשאנחנו מכירים בשורש של המצווה – מתחדשים לנו עוד ועוד מוחין והרגשים וטעמים חדשים בה.

הדברות חיות תמיד ומדברות ומחדשות בתוך לב האדם. בכל דבר תורה כשאדם מעמיק בפנימיותו – מתחדשים לו בו תורות גבוהות יותר

וכן הדִבּרוֹת נמסרו אז לישראל שהם חיים וקיימים לעד לעולם, ומדברים תמיד בלב האדם, מחדשים לו בכל פעם חדשות. כי אחר שבא אדם על דברי תורה ונכנסו לגבול תפיסתו עד שנקבעו בו ונעשה מורגל בהם, אזי ירחש לִבו דבר טוב – שזה הדִבור יזריח בו שיתחדשו על ידו עוד דברי תורה גבוהים ורמים מאלה, חדשים לבקרים.

הדרך להתחדשות תמידית של דברי תורה מהלב – היא על ידי שמתחברים אליהם באמת. כשהאדם לוקח נושא או קטע שהוא למד והתחבר אליו ומבקש להידבק בו באמת, כשהוא מבקש לתת לו מקום אמתי בעומק הלב שלו, מוכן לשנות את כל התפיסה שלו לאורו – הם נקבעים בתוכו, בתוך הלב שלו. וכשדבר התורה הזה מתאחד עם הלב – הדִבור הזה עצמו מגלה בתוך הלב עוד השגות וחידושים גבוהים יותר, בהתחדשות בלתי נגמרת, שזורחת מחדש כל יום. חידושים בפנימיות התורה, בטעם הכמוס של חוקיה והלכותיה, כאלה שנובעים מעומק הלב ולא רק משכל.

(אמנם רבינו מדבר כאן על הדּברות, אבל כפי שניתן לראות כבר בפסקה הזאת – הוא מדבר על דברי תורה בכלל. ובהמשך עוד פעמים רבות. ואת כל התורה כולה קיבלנו בסיני, אז אין למעט רק את 10הדיּברֹות לענייננו). בהסרת ההסתרות, שזה הפנימיות של "לא יהיה לך" – כשמסירים הסתרה מתגלה עוד הסתרה עמוקה מזה

11רבינו מאריך יותר בעניין זה במקום אחר (בית יעקב בחוקותי, אות ב): היינו שהדברות שנאמרו לישראל במתן תורה עומדים תמיד בלב ישראל להזכירם ולא נפסקו ח״ו, כי מאמרי השם יתברך קיימים לעולמי עד, ומצדו יתברך אין שום חילוק בין שעת מתן תורה לאחר מתן תורה שהדברות מדברים תמיד. כענין שנאמר (דברים ה, יט) 'קול גדול ולא יסף', ומתרגמינן 'ולא פסק'. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא יא, ב)": עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה למתן תורה". וכמו שהשם יתברך מהווה תמיד את הבריאה בלי הפסק רגע – כן מדבר הדּברֹות תמיד בלי הפסק רגע. אכן, מצד האדם נדמה לו שנפסקו, כמו שאינו מכיר שהשם יתברך מהווה אותו תמיד בלא הפסק – כן אינו שומע הדּברֹות מדברים תמיד בלא הפסק.

אכן, בשעת מתן תורה נעשה זכות גדול שנדממו כל העולמות ומלואם ונסתלקו כל הטרדות. כמ״ש במדרש "א״ר אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב״ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברּו – אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול 'אנֹכי ה' אֹ-להיך'". לזה אז שמעו כולם הדּברֹות מדברים, ואחרי זה חזרו הטרדות למקומם ואין שומעים הדּברֹות מדברים, ונדמה להם מצידם שנפסקו אחר מתן תורה. ובאמ אף מאלו שאין שומעים לא נפסקו לגמרי, כי נשאר מהם מהם קביעות בעומק הלב – כי הדברות הם כלל כל החיים מכל העולמות, ומדברים תמיד להזכיר לאדם, כענין שנאמר "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאֹל". היינו הרוח העומד תמיד בלב ישראל התעורר בו והזכירו. כי הרוח אף ששוכן בתמידות בלב ישראל – אכן הוא כמו אדם הישן שצריכים להקיצו ולעורר אותו, שיגיע לזה התגלות שהיה בהר סיני, אבל בקל יתעורר. וזה "ורוחי עומדת בתוככם" – שעל ידי עבודה יתעוררו להגיע לאותו התגלות עצמו.

רבינו לא מסתפק בביאור כללי על נביעת התחדשות התורה מהלב, אלא הוא ממחיש לנו את דבריו על 2 מתוך עשרת הדּברֹות:

וכגון דִבור "לא יהיה לך" שרומז לאדם שיסיר מעצמו ההסתרה לפי מה שמכיר ומבין בדעתו בעת ההוא, ואחר שיהיה מורגל בזה האזהרה – אז יתחדשו לו בזה הדִבור עצמו יותר עמקות, שיסיר מעצמו הסתרה עמוקה מזה.

ככל שאני יתמקד בעבודה על ווארט מסוים, מתוך חיבור רגשי כנה ופשוט – יתגלו לי בו עומק חדש ונפלא יותר (ובפרט בחסידות, שהיא עבודת ה' בנפש והחיבור הנפשי מאד משמעותי בעיסוק בה).

למשל, על הדיּבר "לא יהיה לך אֹלקים אחרים על פני" – דרוש רבינו שזהה רומז לאדם שיסיר ממנו את הצמצומים וההסתרים שמונעים ממנו להתקרב להשם (שזה נרמז בשם א-להים, שהוא התגלות הנהגת השם בדרך של גבורה דין וצמצום5). ומכאן יש לנו המחשה טובה מאד: ככל שאני מתנקה יותר מכל ההסתרות בין הלב שלי להשם, פותח את מעמקי הלב שבהם נמצאת הנשמה ומתחבר אליהם – אני יגלה שאני יכול להיות יותר מחובר להשם, יותר כנה איתו, שיש בי רגשות חזקים אליו שמוסתרים. זה יכול להתחיל מדברים גסים, כמו עבירות, עליהם נאמר "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין השם", מגאווה שאוטמת אותי. ואז יום אחד יכול להיות שאני יראה שכל אלו היו רק סימפטום לדברים עמוקים יותר. אין סוף לעבודה הנפשית של הדיוק הזה ביחסים בינינו ובין השם, ולעומקי החיבור בינינו שאני יכול להגיע אליהם על ידה. כמו בעבודה זוגית, זה לכל החיים.

זו דוגמא חזקה מאד לחידושים האין סופיים כשמתעמקים בפנימיות של תורה אחת, בדרוש החסידי הזה על "לא יהיה לך אֹלקים אחרים על פני".

במנוחה של שבת, ככל שמבינים ומתחברים לתוכן שלה – על ידי זה מתחדש לנו שבת גבוהה יותר

דוגמא נוספת, שמבהירה עוד יותר את הנקודה – היא הדּבר של "זכור את יום השבת":

וכן דִבור "זכור את יום השבת"6, בראשית העיון מורה הדִבור כפשוטו על שביתת השבת, ואחר שנעשה מורגל בזה – מחדש לו הדִבּוּר שבת דלעילא מזה, ובכל פעם מחדש לו דרגא לעילא יותר.

זכור את יום השבת לקדשו . שת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. השביעי שבת ל'ה א-להיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ש שת ימים עשה'ה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו ."

השם יתברך הוא אין סופי, וממילא גם תורתו אין סופית.7 ובגלל זה לא רק שבלתי אפשרי לתפוס את כל סודותיו של עניין או מצווה בתורה – אלא שכשנוגעים בחיות האלוקית שבאותו דבר תורה זוכים לחדש בו פירוש ומדרגה עוד יותר גבוהה, עד אין סוף ובלי שום הגבלה.

התורה מגלה את כבוד השם ואורו בתוך כל ההסתרים החושך והייאוש

וכמו שכתוב בזוהר הקדוש8: "מאי תורה? דאורי וגלי מאי דהוַה סתום ולא אתידע". וזה החדשות שמחדש בישראל, שבכל פעם מתחדש להם כבוד שמים ביותר.

רבינו הקדוש מבאר פה מהו עניינה של התורה לפי הנאמר בזוהר הקדוש: מהי התורה? שמורה ומגלה מה שהיה סתום ולא נגלַה. עניינה של התורה הוא להצביע לנו על נוכחות אור השם יתברך וגילוי כבוד שמו – איפה שהשם לא גלוי ונוכחותו מסתתרת מעינינו.

בתוכנו, בעומק הלב שלנו – מתחדשים תמיד חידושים. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, מעצם היותנו חלק מעם ישראל. והחידושים האלה הם גילויים של השם יתברך, איך אפשר להמליך אותו ולייחדו ולחשוף עוד ועוד גוונים ודרכים להגדיל את כבוד השם בעולם.9 כל הזמן אנחנו, היהודים, מוסיפים בגילויי אלוקות חדשים, באין ספור דרכים.

אחד הגילויים המיוחדים ביותר של השם, שרק אנחנו יכולים לחשוף, בתור נשמות שחיות בעולם מלא ההסתרות הזה – הוא הגילוי הנפלא הבא:

שמתחדש ומתגלה לאדם שאף שהיה במקומות הנמוכים ובהסתר גדול כל-כך עד שנדמה לו שחס-ושלום אפס תקוה ואין לו ישועתה באלקים סלה – בזה עצמו מאירים לו הדברי תורה שבעומק גם שם מלא כבודו. וזה "דאורי וגלֵי במה דהוַה סתום ולא איתדע".

אפילו אם הגעתי למקומות הכי נמוכים שיש, גם כשחוויתי שכחה של ה' והסתר וחושך נוראים עד כדי כך שהתייאשתי לגמרי מעצמי, וחשבתי שכבר אין לי תקווה, שהשם לא יושיע אותי לעולם – מאיר לי בעומק הלב תורות חדשות. בתוך השבר והכאב הזה עצמו, בתוך חוסר האמונה הזאתי – הלב שלנו זוכה לתורות שמאירות וחושפות לו את אור השם שההסתר והריחוק הנוראי הזה באמת מלא וגדוש בו. חידוש כזה איך לא רק מציאות הניסיונות אלא אפילו הנפילות – כולם באור פני מלך חיים. וכנאמר "מֹלא כל הארץ כבודו",10 ו״לית אתר פנוי מיניה".11

וזה רומז אנֹכי, מקור החיים מהשם יתברך שנשפע תמיד עם הדברי תורה – שהשם יתברך מתאחד עם ישראל תמיד, כי לחדש חדשות אי אפשר בלתי על ידי השם יתברך בעצמו.

ראינו כבר שאפשר לזכות להתחדשות אין סופית בדברי תורה לא רק בזמנים של אורות וקדושה גדולה, אבל: האם ליבנו יכול לנבוע אור חדש כזה גם סתם ככה בשגרה היום-יומית הרגילה? יהודי יכול תמיד למצוא את החיות וההתחדשות האמתית הזאת – כי השם יתברך נמצא תמיד עם כל יהודי, לא רק מלווה אותנו תמיד, אלא מתאחד אתנו ממש, מתחבר לכל הרבדים של הנפש שלנו (גם אם אנחנו לא מודעים לזה, בעומק הלב שלנו ההתאחדות הזאת תמידית12). ולכן אנחנו יכולים כל יום למצוא עוד טעמים ותענוגים פנימיים במצוות, בתורות, ובתפילות.13 כל מה שקורה אתנו – הכל השגחות אישיות ופרטיות של השם, חידושים פלאיים כאלה שרק השם יכול היה לחשוב עליהם. תורות כאלה שאף אחד עדיין לא זכה להוריד אותם לעולם, כי הם הכי גבוהות, והשם יתברך כותב אותם עכשיו, בתוך סיפור החיים שלנו.

בחסידות אנחנו לומדים שהשם יתברך בורא ומהווה את כל הבריאה כל רגע ורגע מחדש. והרי נאמר על השם "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – אז בעצם כל הבריאה כולה מלאה בדברי תורה, בחיות אלוקית שמחדשת אותה מאין ליש כל הזמן. כל הדברים בעולם זה בעצם תורות שיש בהם חידוש אמתי, התחדשות אלוקית.

גם ביום שנראה לנו כסתמי, גם בהתרחשויות וסיטואציות הכי שיגרתיות ופשוטות עד כדי שעמום – יש שם חיות נצחית, אנרגיה של חיים אמתיים, עומק כזה שמביא לעוד פגישה עם השם, כזאת שעדיין לא התגלתה בעולם מעולם, בחכמה רגשית חדשה.

וזה דאיתא14 "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השַׁרֵת לפני הקב״ה: רבונו של עולם, מה לילוּד אשה בינינו?! אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו'?! 'אשר תנה הודך על השמים'". והיינו כי אם לא היו הדברי תורה רק כפשוטן – על זה לא היו מלאכי השַׁרֵת מתקנאין, כי הם מלאים חיים, שהחיים שלהם נובע ומלא רק דברי תורה. כי חיים הוא רק מדברי תורה, וכמו שאנו אומרים בתפִלת ערבית "כי הם חיינו ואורך וכו'".

יסוד חשוב בתורת הבית יעקב (ובחסידות בכלל) הוא שהבריאה כולה יש בה דברי תורה, כל החיות שלה היא מדברי תורה. ופה הוא מסביר את הסיבה לזה בעצם: כל חיות עוצמתית ואמתית – מגיעה רק מדברי תורה, כמו שאנחנו אומרים בערבית "כי הם חיינו ואורך15 ימינו". כשמשה רבינו עלה לשמים להביא משם את התורה המלאכים קינאו בנו ובו שאנחנו הולכים לקבל את התורה. הם אמרו להשם: חמדה גנוזה יש לך בבית גנזך ואתה מבקש לתת אותה לבשר ודם?! – תן אותה לנו, למלאכים, הנבראים הרוחניים שאין בהם גשמיות! "תנה הודך [את התורה] – על השמים"!

למה המלאכים כל כך קינאו בישראל שהם מקבלים את התורה, ולמה הם חמדו את התורה לעצמם? בגלל שהם ביקשו מקור חיים, חיות עוצמתית. כי אפילו למלאכים אין מקור חיים אחר חוץ מהתורה (השאלה היא אם הם יקבלו ממנה חיים בעקיפין או ישירות). ואם היה בדברי התורה רק מה שנראה בהם בחיצוניות, אם כל המהות שלהם הייתה רק כפשוטן של דברים – המלאכים לא היו מקנאים בדבר כזה, אלא שבאמת הדברי תורה הם מלאים חיים. נכון צריך להעמיק, להקשיב לנביעת המים החיים האלה, "מֵי הַשִֹּלחַ הַהֹלְכִים לְאַט" – אבל כשנעמיק את החיבור שלנו לתורה נגלה בה נביעה בלתי פוסקת של חיים, מעומק הלב והנשמה האלוקית שבנו.

מכאן רבינו מדגיש בעיקר את נביעת החידוש שיש בתורה, ואת היכולת שלנו להשיג את החדשות שנובעות ממנה בתמידות. יכולת שלמלאכים אין והם היו רוצים אותה מאד.

המלאכים גם רוחניים וגבוהים מאד ומדרגתם עצומה ונשגבה – אבל הם אף פעם לא מתעלים מעבר למדרגה הזאת, המדרגה אליה השם ברא אותם מתחילת הבריאה ולנצח. למה? כי כמה קדוש שאתה תהיה, אם השם נותן לך להשיג אלוקות עד רמה מסוימת – אתה לא תשיג יותר. השם מהווה את הבריאה כולה כל הזמן ואין שום דבר שנעשה ללא רצונו16. לכן המלאכים נקראים "עומדים", כי הם לא יכולים להתעלות מעל המדרגה שהם נבראו בה, הם לא קופצים מעליה ולא הולכים ממדרגה למדרגה עליונה יותר. וכמו שנאמר17 "הַלְלּוהּו כׇל מַלְאָכָיו... יְהַלְלּו אֶת שֵם ה' כִי הּוא צִּוָה וְנִבְרָאּו, וַיַעֲמִידֵם לָעַד לְעֹולָם."

זה לא אומר שאין אצלם שינויים בעבודה שלהם, אבל כל ההתעלויות שלהם הם בטווח מסוים, כל חלוקי המדרגות שלהם הם בתוך המדרגה הגדולה יותר שהם שייכים אליה מיום בריאתם. היא המקסימום של ההתעלות שלהם18. והדוגמא לשינויים האלה היא מה שכתוב שלפעמים הם אומרים רק פעמיים "קדוש קדוש", ולפעמים מהללים להשם 3 פעמים "קדוש, קדוש, קדוש". יש להם מדרגה ותפיסה מסוימת באור השם, ולפעמים הם מקבלים שפעים אדירים שנובעים מהקדושה ישירות – כי הם נמצאים במדרגה והבחינה שלהם עד הסוף, בהתעלות הכי גבוהה שיש באותה המדרגה. ולפעמים הם יורדים והשגת האלוקות הזאת כמו נשכחת מהם והם אוחזים בה ברמה השטחית שלה, כאילו הם רק אומרים אותה בפה שלהם. המשל לזה בבני אדם זה כמו שמישהו זוכר שפעם הוא הבין איזה עניין עמוק, אז עכשיו כל מה שיש במודעות שלו זה רק השתפקות, איזה צל צלו של העניין, בטח לו את אותם העוצמות כמו שהיה לו אז בשליטה בהשגה ההיא. אבל אין למלאכים אפשרות לצאת מחוץ למגבלות שלהם והמדרגה ולהתעלות למדרגה חדשה.

לכן המלאכים רצו לקבל התורה – כי יש בה מה שחסר להם: להשיג חדשות, בכל פעם יותר. עוד עומק ברצון של השם, עוד עומק בחשיבה שלו, עוד מהאור שלו.

אכן, משה רבינו עליו השלום השיב להם: "כלום למצרים יַרדתם!? לפרעה נִשתעבדתם וכו'?! קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש ביניכם?! תורה למה תהא לכם?"19. היינו, יען שהיינו במקום ששם ההסתר גדול מאֹד, וכל ימי חיי האדם הוא בעולם-הזה ששם נמצא תמיד מיחושים גדולים – לזה נִצרַך לנו הִתחדשוּת, שהשם יתברך יגלה ויאיר לנו את החושך וההסתר, שזה הוא על ידי התורה "דאורֵי וגלֵי מה דהוַה סתום". אבל אתם המלאכים שמקומכם בבהירות תמיד, שאין שם שוּם חֹשׁך והסתר ולא מיחושים – אם כן למה נִצרך לכם התורה? כי לחזק אותה המדרֵגה בתוך גבולה – לזה אין צורך לחדשות! כי עיקר החדשות נִצרַך רק לִבקוֹע ולצאת חוץ לגבול, וזה הכֹח אין בכם.

משה רבינו עונה למלאכים: האם אתם ירדתם למצרים!? השתעבדתם לפרעה?! יש לכם קנאה ויצר הרע?! וודאי שאין לכם את כל אלו – אז למה שהתורה תהיה שלכם?. למה משה מתכוון בעצם?

מתן תורה מתרחש קצת אחרי יציאת מצרים, שיעבוד מצרים היה אחד השיאים של שקיעת עם ישראל בבלבולי ותאוות רעות, בהסתרים הרבים על התגלות הקדושה ואור השם שיש פה. לכן זו דוגמא טובה לטענה למה אנחנו זקוקים לתורה. בגלל זה ובגלל שבכל תקופת החיים של האדם הוא נמצא בעולם הזה, עולם שתמיד נמצא בו חלישות וכאבים לנפש, ממש גדולים, שנובעים מחושך והסתר שמשכיחים את השם – לכן אנחנו צריכים את האור הזה של ההתחדשות, אור עוצמתי כזה שמוציא את הבן אדם מהמגבלות הנפשיות שלו להסתכלות גבוהה יותר על המציאות, לראיה של הטוב והאלוקות שטמונים בתוך החושך של העולם הזה.

אנחנו חיים פה בגוף ובעולם הזה, ולכן אנחנו חייבים שהשם יתברך יגלה ויאיר לנו את החושך וההסתרות, שזה על ידי האור החדש שה' מגלה בתורה – שהיא מאירה ומגלה את אור השם איפה שנראה שבלתי אפשר לגלות אותו. מגלה את אור השם בגוון חדש כזה שהיה סתום עד עכשיו ולא ידוע. משה ממשיך לטעון כלפי מלאכי השרת: אבל אתם, המלאכים, בכל המרחב מחיה שלכם אין שום דבר שמסתיר את אור השם, אין שם לא חושך ולא חלישות ולא כאבים ולא תסביכים. אתם חיים בבהירות, הכל מואר לכם – אתם לא יכולים לשכוח את השם, אין לכם כזה פיצ'ר, ותמיד גם ברור לכם מה הרצון שלו ממכם. אז למה שאתם תקבלו את התורה? אתם לא צריכים אותה בכלל! אתם מאד רוצים התחדשות של אור השם, נביעה כזאת של התעלות אין סופית – אבל אתם לא צריכים אותה. כי כדי להתעלות בתוך אותה מדרגה – לזה מספיק עבודה רגילה, כמו התחזקות. לא צריך לזה התחדשות בכלל. למה צריך חדשות? בעיקר כדי לבקוע את המדרגה הנוכחית שלך, לצאת מחוץ לגבולות והמצרים שלך! ולכם אין בכלל יכולת כזאת. אז אין לכם צורך בתורה עם ההתחדשות האין סופית שטמונה בה.

ההתחדשות של שיתוף הנהגת ה' ברחמים ולא רק בגבורות – על ידי תפילת אדם

רבינו ממחיש פה את יכולת ההתעלות המקסימלית שיש בבריאה – בתוך מדרגה אחת:

וזה דאיתא "מלמֵד שעמדו דשאים על פתח קרקע וכו' עד שבא אדם הראשון ובִקשׁ עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו"20. היינו, כי בתוך גבולם היו יכולים להִתפשט עצמם עד שנִתקרבו ועמדו על פתח קרקע – רק לצאת חוץ לגבולם זה לא היה בכֹחם, והיו צריכים בזֵה לחדשות להארת השם הוי' ברוך-הוא. וכאשר בא אדם הראשון והִתפלל עליהם – אז שיתף השם יתברך את השם הוי' ועל-ידי-זה צמחו.

כבר מתחילת הבריאה אנחנו רואים את הפער הזה שבין כל שאר הבריאה ובין האדם עובד ה'. כבר לפני בריאת האדם ברא השם יתברך את הצמחים והדשאים, כמו שנאמר "תדשא הארץ דשא". הדשא מטבעו צומח מתוך האדמה ובוקע אל פני השטח אל חלל העולם. לכאורה יש כאן יכולת התחדשות, בצומח בכלל יש התפתחות ושינוי מהותיים. אבל חז״ל מלמדים אותנו שבששת ימי בראשית שום צמח לא בקע שום מגבלה, לא צמח אל מעל פני הקרקע – עד שבא אדם הראשון עם כח התפילה שלו ופעל שינוי ברצון השם יתברך.21 הוא ביקש עליהם רחמים – ואכן פעל התעוררות רחמים עליונה עליהם, ורק אז ירד גשם והדשא צמח.

חז״ל אומרים לנו שהם עמדו כבר ממש על פתח קרקע, כי הרי השם ציווה אותם לצמוח – אז את שיא העבודה כפי יכולתם הם עשו. אבל הם לא יכלו לקפוץ ולפרוץ למדרגה חדשה. בשביל דבר כזה הם היו צריכים אור חדש, הארת שם י-ה-ו-ה, שזה בחינת התעוררות הרחמים, כי הם נבראו בשם א-להים, כמו כל עשרה המאמרות בששת ימי הבריאה. וכאשר בא אדם הראשון והתפלל עליהם – רק אז השם שיתף הנהגה של רחמים, של שם הוי', ועל ידי השילוב הזה הם צמחו.

וזה גם כן הכוונה שכתוב בזה החג "וביום הבִּכּוּרים בּהַקריבכֶם מנחה חדשה לה' וגו'"22.

לסיכום: עניינו של חג השבועות הוא לא רק נתינת התורה ברובד החיצוני שלה, בלבושים הגלויים שלה – אלא נתינת האור והחיות הפנימית של השם שגנוזה בתוך התורה, שאיתה אפשר להתחדש בתורה ובחיבור למצוותיה בהתעלות אישית אין סופית.

וזו קרבן המנחה החדשה שאנחנו נותנים להשם בחג מתן תורה – ההתחדשות העמוקה הזאת בתורה.

הערות

  1. שבת קה, א. ↩

  2. וכמו שרבינו הסביר בתחילת התורה הראשונה פה. ↩

  3. וכמו שאומר רבינו בסוף התורה הזאת שההתחדשות הוא בקיעת ההסתר של העולם הזה. והמלאכים כמה שהם נשגבים אין להם חלק בזה. ↩

  4. בזמן הגילוי הזה לפחות. לדוגמא, בעניין ביטול החשיבה האנושית אל מול גילוי אור השם, בחינת שבת, אומר הרבי הבית יעקב (תזריע, אות א)": עשות חפציך ביום קדשי", חפצך היינו דברים קטנים. והוא שיבין האדם אז שכל מעשיו ועבודתו הם רק מצער, כי מה כוחו לברר ולהאיר נגד האור שהשם יתברך יפתח ואירי בישועתו, וזה ביום "קדשי", בזמן שהשם יתברך פותח גודל אורו ועוסק עם האדם בענינים גבוהים ורמים שזה נקרא קדש, שכל החיים תלוי בזה. וכענין שדרשו (קידושין נו, ב) 'תוקדש – תוקדש אש'. כי בהתגלות אורו יתברך – יתבטלו כל פעולות אדם. ולכן הוא פחד וסכנה לנפש המכניס עניני השגתו ותפיסתו בשבת. ↩

  5. לביאור בעניין הסתר האור שהשם עושה שמיטיב לבריאה לבין הוספת הסתרים מיותרים – ראה שם (ספר הזמנים שבועות) בתורה יט, ד״ה "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני". ↩

  6. שמות כ, ז. ↩

  7. לביאור עניין הנייחא של שבת שמצילה מנפילה לעומק הטרדות של העולם הזה – ראה באריכות בשיעורים בסוד ה' ליראיו ח״א, כללי השערים, פרק ב. ↩

  8. חלק ג נג, ב. וזה הלשון שם: רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא. יתבו בההוא בי חקלא וצלו. בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו. פתח רבי יהודה במלי דאורייתא ואמר": עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג, יח)". עץ חיים" דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף. תורה אמאי אקרי 'תורה'? בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע". חיים" דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין. "למחזיקים בה" לאינון דאחדין בה! דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא! אחיד לעילא ותתא!. ↩

  9. רבינו קורא לזה בהרבה מקומות 'לגלות כבוד שמים'. ↩

  10. ישעיה ו, ג. ↩

  11. תיקוני זוהר קכב, ב. ↩

  12. רעותא דליבא. משכן הנשמה, שנקראת בחסידות "נקודת הלב" הרבה פעמים. וכמו שאמר רבינו לעיל ש״הדברות מדברים תמיד בלב האדם מגלים לו חדשות", ושרגילות האדם בו תביא אותו להזריח בלב האדם עוד חידושים בזה גבוהים יותר, חדשים לבקרים. ↩

  13. שכל תפילה היא מצווה. כמובן. וגם תורה, כדרך התפילה בחב״ד – מתוך תורות והתבוננות. וכפי שלימד הרה״ק מוהר״ן מברסלב "לעשות מתורות תפילות". ↩

  14. שבת פח, ב. ↩

  15. אורך היינו עומק. הדברי תורה הם חיים עמוקים. ↩

  16. בכלל היכולת של נברא להשיג משהו מאור הבורא היא פלא, כי השם ברא את כל הבריאה בחיות ואור מוגבלים, והוא אין סופי כל יכול ובלתי מוגבל ואי אפשר להגדיר אותו בכלל. אז איך מישהו מוגבל יכול להבין בכלל מה זה להיות לא מוגבל? זה רק מתנה מהשם כל מה שהנבראים משיגים באור אין סוף שלו. לצורך הבנת מה שבית יעקב מבאר בתורה זו נציין שאנחנו, היהודים, זכינו שהשם נתן בנפש שלנו חלק ממנו ממש ונתן לנו לתפוס אותו ברעותא דליבא שלנו, שהיא למעלה מהשכל. אשרינו! ↩

  17. תהלים קמח. וראה בספר המקנה לרה״ק רבי פנחס בעל ההפלאה, שמפרש זאת בהקשר זה. ↩

  18. השם מודד להם כמה גילוי אלוקות הם יכולו להכיל בלי להתבטל, אבל כן להתקיים ולהתפעל ולהשיג. ע״פ ש״א לאדה״א. ↩

  19. שבת פט, א. ↩

  20. חולין ס, ב. ↩

  21. כביכול. ↩

  22. במדבר כח, כו. ↩