מקורו בתנ״ך של הביטוי "עתיק יומין" הוא באחד מחזונות דניאל הנביא, שבו הוא מתאר מפגש עם ה' (דניאל ז, ט): "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"... כבר פרשני הפשט פירשו שלמלה 'עתיק' כאן יש שתי משמעויות: א – עתיק, ישן; ב – עתיק מלשון "ויעתק משם", משהו נעתק, נבדל, לא באמת משהו שאפשר לדבר ולתאר אותו. בעצם הרצון כאן זה להביא הפלאה (אפשר להסביר שבעצם זה אותו ענין – ההפלאה שיש כלפי 'זקן', שחי הרבה לפניך ויודע הרבה יותר ממך והוא משהו אחר לגמרי, היא ביטוי של 'נעתק' – משהו מובדל ממני לגמרי). אחר כך, בזוהר הקדוש, השתמשו במלה זו ככינוי של הקב״ה (או של צד מסוים בו). בקבלה (בעיקר באריז״ל) מוסבר כהמשך לכך שבתוך ה'פרצוף', 'שעור הקומה' של האלוקות, במדרגה הגבוהה ביותר, ה'על־מודע', ה'נעתק', שנקראת 'כתר' – יש שני צדדים: "אריך אנפין" (שאולי עליו נדבר פעם אחרת) ו״עתיק יומין". הפרצוף ה'חצוני' הוא 'אריך', והפרצוף ה'פנימי' הוא 'עתיק'. זה בעצם רובד באלוקות ש״מועתק" ומובדל לגמרי מהעולם, דרגה שמעבר להשגת השכל האנושי.
מתוך ציון במשפט תפדה · פרשת דברים · תשפ״ו