הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

איש הא־להים

רבי גרשון חנוך מראדזין · סוד ישרים, וזאת הברכה / שמחת תורה · תשפ״ו

בקצרה

שמחת תורה. החג של התורה.

ומה עושים בו? כמעט לא לומדים.

רוקדים עם ספר תורה גלול, סגור, ועולים לתורה כמו ילדים, כמו בעלי בתים פשוטים.

למה?!

ובכלל - כמה פעמים לומדים, מתבוננים לקראת החג, והלב פשוט לא זז?

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא־להים" - הזוהר הקדוש לומד מכאן שמשה הוא כביכול בעל הבית של הא־להים, "נאמן ביתו", שה' לא מעלים ממנו דבר. ואת כח הקדושה שלו, כח הפלפול בתורה, הוא מסר לישראל בטוב עינו.

במאמר קצר של ה**'סוד ישרים'**, רבי גרשון חנוך מראדזין, נגלה שהמתנה הזאת היא הכח לראות בתורה עוד ועוד צדדים, ודווקא כך להרגיש כמה היא אין־סופית ונעלית מאיתנו. וההרגשה הזאת היא שקונה לנו את התורה ואת החג, ומכניסה אותם פנימה.

בנקודה למחשבה, עם כמה תורות מופלאות מהבעל שם טוב, נבין למה עיקר השמחה בתורה הוא דווקא במה שלמעלה מהשגתנו.

קצר מספיק ללמוד בין הקפה להקפה!

כ־6 דקות קריאה

פתח דבר

בע״ה את הפתיחה הזאת, אני מתחיל לכתוב בי״א אלול תשפ״ה, בוקר אחר ההסתלקות של מורינו ורבינו, אהוב ליבנו – הרב שניאור קץ זצ״ל. הרב מאיר אחיו – שיבדל לחיים טובים וארוכים – תיאר אתמול, שהחג האהוב על רבינו היה שמחת־תורה. בכל שנה הרב שניאור היה אומר לרב מאיר – 'השנה שמחת־תורה יהיה משהו אחר לגמרי'.

הלב מתגעגע. ובוכה.

אבל השנה – שמחת־תורה יהיה משהו אחר לגמרי, לאין־ערוך ושיעור כלל!!! אנחנו זוכים ללמוד ביחד מאמר של ה'סוד־ישרים', 'בעל התכלת', גרשון חנוך העניך ליינער מאיז'ביצא־ראדזין.

בדרכו המיוחדת, נקבל ביאור מיוחד על המלים שנשמע פעם־אחר־פעם, "...אשר ברך משה איש הא־להים", מתוך התבוננות בדברי הזוהר הקדוש. ביאור שיגרום לנו להמשיך ולהתבונן שוב ושוב גם במלים שכל־כך מוכרות לנו, ולמצוא בהם אין סופיות!

בהתבוננות במאמר נקבל תשובה פנימית וחסידית – למה בחג שאנחנו שמחים עם התורה אנחנו כמעט לא עוסקים בללמוד אותה?! רק רוקדים, שמחים, ועולים לתורה כבעלי־בתים פשוטים (או ילדים). ראו בנקודה למחשבה (עם כמה תורת מופלאות מהבעש״ט).

בהשגחה־פרטית יצא מאמר קצר (במקום מאמר ארוך שתוכנן) – ככה שכל אחד יכול בע״ה ללמוד את המאמר, בין הקפה להקפה, וכן כמובן שהלימוד לא יקח לו זמן מללכת לשמח יהודים אחרים בשמחתה של תורה!!

החבורה הקדושה שיהיו הדברים לנחת רוח לקב״ה, ולעילוי נשמה למורינו האהוב, שאהב את המאמר השבועי, ואהב בכלל שפועלים, ועושים, ודוחפים עוד ועוד את הגאולה, הפצת יהדות ואת תורת החסידות.

לחיים חסידים!

איש הא-להים

איש האלהים וגו' בזוה״ק (ויחי שם) משה ודאי איש האלהים היה ורעותיה עביד בביתיה כד״א אישה יקימנו הה״ד ויאמר משה קומה ה' ואישה יפרנו הה״ד ובנחה יאמר שובה ה' וכו' כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה וכו'.

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא־להים וכו'". משה נקרא 'איש הא־להים' והזהר־הקדוש לומד מכך, שמשה הוא האיש, הזכר, בעל־הבית כביכול של הא־להים. על כן כשם שבעל־הבית יכול בביתו לעשות את רצונו, משה יכל גם הוא לפעול כפי רצונו, והקב״ה עושה רצון משה.

בפרט, כמו שהבעל יכול להקים־לקיים ולתת חלות לשבועת אשתו "אישּה (האיש שלה) יקימנו", כך נדרש הפסוק כי משה יכול 'להקים' את הקב״ה ו'לומר לו מה לעשות', כמו שכתוב "קומה הוי'"! כמו־כן, גם "אישּה יפרנו" – משה אומר לקב״ה כביכול מתי לשוב מהקימה "ובנחה יאמר שובה הוי'". כל זאת כמו איש שמבקש מאשתו לעשות רצונו, והיא כמובן עושה רצון בעלה.

והוא כמו שנאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא ולזה כתיב יודיע דרכיו למשה שלא העלים ממנו השי״ת מהנהגתו שום דבר

אומר ה'סוד ישרים', זהו גם הנאמר על משה "בכל ביתי נאמן הוא", והיינו שהוא 'נאמן הבית', ואחריות והדאגה לבית מוטלים עליו, ועל פיו ישק דבר. לכן, "יודיע דרכיו למשה" – ה' מגלה למשה את הנהגתו, ואינו מעלים ממנו שום דבר. (כמו שאיש ואשה שותפים בדאגה לילדים, והם משתפים אחד את השני ולא מעלימים שום דבר [וכפי שהחסידים נוהגים להתחייב ב'תנאים']).

וזהו אשר ברך משה איש האלהים היינו שהמשיך כל כח קדושתו לישראל וכח קדושתו נקרא פלפולא דאורייתא ועל זה אמרו ז״ל (נדרים לח) שלא מסר הקב״ה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסר לישראל

" ולראות את שלל גווניה. על כך נאמר בגמרא כי :אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו :, שנאמר'כתב לך' ,'פסל לך' :מה פסולתן שלך אף כ .תבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל :, ועליו הכתוב אומר' עין הוא יברך וגו׳"'.

היינו כי כל המצות נקראו במדרש מצות גלמיות כי היקרות הגנוז בהם נעלם מתפיסת אדם ולכך אין הקנין של אדם במעשה המצות כ״כ חזק הגם שהנחיל השי״ת לישראל קנין גמור בכל מעשי המצות אכן זה הקנין הוא רק מצד השי״ת כי קנין מצד האדם אינו רק כפי מה שמכיר הדבר בהבנת תפיסתו אזי כפי ידיעתו בהיקרות של הדבר כך מגיע לו מצד המשפט נמי קנין אבל ביקרות כזה שאין האדם יודע בו כלל אין לו בו שום קנין מצד המשפט

כל המצוות נקראות במדרש 'מצוות גולמיות'. והיינו שהטוב והיוקר שלהם הוא 'גולמי' ולא נגלה כלפי האדם, שכן יוקר המצוות נעלם ונעלה מהשגתינו. מסיבה זו, הקנין וההתאחדות של האדם עם המצוות בקיומן, הוא אינו חזק כל־כך, שכן האדם אינו יודע מה הוא קונה. אמנם, אכן הקב״ה נתן לנו קנין מוחלט במעשה המצוות, עד שהן מתייחסות אלינו,1 אך זאת רק מצידו יתברך. בקנין רגיל, הקנין תלוי בידיעת מה אני קונה, ובהבנת שווי ויוקרו. אם אדם קונה דבר שאינו יודע משווי, אין לו זכות קניינית בו כדלהלן:

והא ראיה כשמוכר אדם איזה חפץ בחזקת שויא פחותה ואח״כ נתוודע שהיה נטמן בהחפץ יקרות שלא היה יודע המוכר בזה מתחילה כשמכר ופסק הגהות אשר״י ז״ל (ב״מ פב) באחד שקנה בדיל מנגר עכו״ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח״כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו הר״א ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו״ם כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף והודה לו ר״ת עכ״ל הרי שהקנין של זה המוכר אי אפשר שיהיה יותר מכפי ההבנה והידיעה שהיה לו באותו החפץ.

כאשר אדם מוכר חפץ שחשב ששוויו נמוך, ולאחר־מכן התברר שיש בו דבר השוה הרבה יותר, פסק בהגהת אשר״י אודות מעשה שבא לידו: אדם קנה בדיל מגוי לכסות את הגג. אותו יהודי מכר את הבדיל הזה ליהודי אחר. אצל היהודי השני התגלה שמבפנים הכל כסף שרק מצופה בבדיל. מה הדין? האם על היהודי השני להשלים ליהודי הראשון את שווי הכסף שלא ידע על קיומו? פסק הר״א ממיץ שהוא פטור מלשלם על כך! משום שהיהודי הראשון לא ידע שיש בחפץ דבר יקר כזה, ועל כן הוא כלל לא קנה אותו(!). אי־לכך היהודי השני אכן זכה בו לחלוטין. והודה רבינו־תם לפסק הזה. מדברי הגהות אשר״י אלו אנו למדים שאם האדם לא יודע על היוקר שיש בחפץ, הזכות הקניינית שלו חלשה, ותלויה בהבנתו והשגתו את החפץ.

אמנם אם יודע האדם שנטמן בזה החפץ יקרות גדול אשר הוא למעלה מהבנת תפיסתו אף שאינו יודע עד כמה עולה הסכום מהשויא של היקרות הנטמן בזה החפץ מסבת קטנת תפיסתו מ״מ שפיר יש לו קנין בכל היקרות הנטמן בזה החפץ אף שאינו יודע הסכום של היקרות

אמנם, אם אני יודע שיש פה דבר יקר, שאני לא יודע ומשיג את ערכו – למרות שאיני יודע את השווי בגלל חוסר יכולות ההשגה שלי, עדיין הקניין יחול על כל היוקר. שכן אני מכוון לקנות את היוקר שאיני משיג. [אם כן מתברר, שמצד השגתנו – אין לנו שום קניין במצוות. אמנם, באם נכוון לקנות מה שאיננו משיגים – בידיעה ברורה שיוקר המצוות למעלה מהשגתנו – אזי נזכה באמת לקנות את המצוות].

את הנקודה הזו – לחוש שאיננו משיגים את המצוות, והן 'גולמיות', נתן לנו משה רבנו בעין הטובה שלו. משה לימד אותנו שלא משנה באיזה מדרגה האדם עומד, ברגע שהוא מתחיל לעסוק בדברי תורה, הוא רואה שאין לו שום קנין והשגה בהם מצד עצמו אלא הכל 'גלום' ונעלם. זאת על־ידי 'פלפולא דאורייתא'. כאשר האדם מפלפל ומתייגע בתורה – הוא יותר ויותר משיג כמה שהוא אינו משיג כלל את יוקר המצוות. בפלפול תמיד מחפשים לפרוך ולהעמיק יותר את הסברות שנאמרו וכו'. בכך, יכול להיות לאדם קנין אמיתי, משום שהאדם מבין שהתורה הינה באמת למעלה מהשגתו, והוא מכוון לקנות את היוקר – שאינו משיג כנ״ל.

זהו שעל־ידי כ״ד קושיות ותירוצים מגיעים לעומק יוקר התורה – שהיא אינה מושגת – ולכן "רווחא שמעתתא", שכן רק כך ישנו קנין, המרווח באמת את הלימוד.

וזאת היגיעה נקרא פלפולא דאורייתא כמו שמצינו במדרש כגבור שמפלפל בזינו בכל צד היינו שסותר ומפרק עד שמחבר ומאחד כל צדדי ההופכים הנראים כנגדיים וסותרים אהדדי והוא בפלפולו משוה אותם בכל צד וע״י זה הפלפול מכיר בכל פעם יותר איך שאי אפשר להגיע בתפיסתו אל סוף תכליתם ומפאת זה שמכיר גודל היקרות הנמצא בד״ת שהוא בלי גבול ואין סוף משיג נמי קנין חזק בכל הד״ת שיהיה נחשב קנין יגיע כפו וזאת ההכרה מסר מ״ר בטובת עינו לישראל:

היגיעה הזו, בה תמיד חשים את גודל ורוממות יקרת התורה – היא הפלפול. תנועת הפלפול היא תנועה של הכאה ומפגש עם כל צד, וכמו שהמדרש אומר כי 'מפלפל בזינו בכל צד' שבכלי המלחמה שלו הוא נותן מכות ופוגע בכל הכיוונים. כך, האדם המפלפל הוא פוגש ומכוון לראות את כל הצדדים השונים, החולקים והמנוגדים בתורה. מתוך הפלפול הוא מנסה בכל זאת להצליח להשוות את כל ההפכים הללו. בעבודה כזו של פלפול – האדם רואה בכל העמקה ופלפול נוסף את יוקר התורה ועד כמה אין לה גבול וסוף, וכמה פלאות יש בה – הפכים גמורים שמשתווים בנקודות מסוימות וכו' וכו'.

בכך, האדם זוכה לקנין חזק ומשמעותי בתורה, שמצוותיו ולימודו יחשבו שלו – "יגיע כפיך כי תאכל". והיינו שהתורה והמצוות מתאחדים בו ונהיים חלק אינטרגרלי ממציאותו. זאת דוקא בגלל שיגע והבין כמה הוא לא מבין... את ההכרה הזאת הקב״ה לא נתן לנו במתן־תורה, אלא דוקא משה רבינו החליט לתתה, בטוב עינו. "טוב עין הוא יבורך" ויושפע כאן אלינו, בתחושת הפער שלנו מהשגת התורה.

הערות

  1. כמאמר הכתוב "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" בפירוש הבעש״ט – לך ה' חסד שאתה משלם לאדם כמעשהו, כאילו הוא ממש עשה את כל הזכויות על אף שהוא רק כ'מסייע שאין בו ממש'. ↩