כאמור, השבירה הראשונית בעולם היא שבירת הכלים בעולם התהו – בו הנבראים השונים לא הכילו את את העוצמות הגדולות של האור האלוקי. תהליך זה של שבירה מתרחש גם בתוך העולם שלנו – עולם התיקון – שכן שברי עולם התהו מעורבים בו (שם ב״ן, ראה ערך מורחב).
דוגמה פשוטה לכך היא כמו בחור שיש בו להט גדול לסיים את הש״ס וכן להט גדול להתפלל וכן, להבדיל, להט גדול לאכול פיצה, והוא לא יודע לנווט את כל הרצונות האלו מרוב תוקפן לתוך המציאות שלו – מה ששובר אותו ואת המציאות שלו. או, דוגמה יותר מצויה, בחור בימי הנעורים רוצה להיות גדול-תורה, ולומד בעמל ויגיעה (מתוך עוצמה ותחושת מציאות אישית – 'השגיות'), ולאחר כמה זמן הוא נכנס למשבר. הדמיון שלו שיצליח להשיג מבוקשו מתנפץ לרסיסים, והוא חש שבר כלי.
בחסידות מוסבר שכשם שעולם התהו תחליט השבירה שלו היא שיוולד עולם התיקון – עולם המאפשר מפגש פנים-בפנים עם ה' והזולת מתוך מזיגת והתכללות הספירות זו עם זו; כך כל תהליך שבירה כזה בא כדי להוליד בנפש שפלות, ולאפשר מפגש חדש עם התורה, הזולת, והעיקר – הקב״ה.
כמו כן, המושג 'שבירה' בא הרבה פעמים מראש כמושג חיובי ונצרך, כדי 'לשבור' איזשהו מסך תודעתי טבעי שחוסם מלהיפתח לדברים חדשים, לאור האלוקי. על כן נמצא שהנפש הבהמית צריכה שבירה, 'ביטוש', וראה באורך פרק כט בתניא (מומלץ ללמוד את הפרקים הסובבים את הפרק, להבין טוב את ההקשר).
בלשון אחרת, כדי להיעשות כלי לאור האלוקי (להפתח), ולכרות ברית עם הקב״ה (או אשה לבעלה או תלמיד לרבו) צריך 'שבירה' מסוימת, "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"1.
הערות
-
ראה גם סה״מ עת״ר "וביאור הענין כו'". ↩