הלב והמאמרהמאמר השבועי · חסידות לכל נפש לתרומה

רצוא ושוב

7 מאמרים בנושא "רצוא ושוב"

פרשת קרח תשפ״ו

ויקח קרח

אדמו"ר הזקן · לקוטי תורה, פרשת קרח

למה טלית שכולה תכלת עדיין צריכה חוטים?

קרח עמד ברצוא, בהשתוקקות אל המקיף, שהיא ׳בחינת לויים׳. משה עונה לו ׳אם רץ לבך שוב לאחד׳: לא די בעלייה ובביטול למעלה. עיקר יסוד התורה והמצוות הוא השוב, להמשיך את גילוי אור אין סוף אל הלב, למטה.

פרשת במדבר ספירת העומר ול"ג בעומר תשפ״ו

וספרתם לכם

אדמו"ר הזקן · לקוטי תורה

איך מאירים גם את הבהמה שבתוכנו לפני מתן תורה?

פסח הוא ה״רצוא״: בריחה בחיפזון ממצרים, ממטה למעלה. שבועות הוא ה״שוב״: ״וירד ה׳ על הר סיני״, ורצונו נגלה דווקא בגשמיות. ספירת העומר היא הגשר מהריצה אל החזרה, והיא מכשירה גם את הבהמה שבנו.

פרשת שמיני פסח תשפ״ו ▶ שיעור

ויהי בשלח פרעה

רבי גרשון חנוך מראדזין · סוד ישרים

למה ה' מוביל דווקא את מי שהוא אוהב בדרך הארוכה?

אור ה׳ מטבעו מאיר ב״מטי ולא מטי״. אפילו חיות הקודש ״רצוא ושוב״, כי שום נברא לא יסבול בהירות בלי הפסק. כך גם ביציאת מצרים: עלייה רגעית באמונה, ומיד ״התעיף עיניך בו ואיננו״.

פרשת ויקהל-פקודי תשפ״ו ▶ שיעור

קחו מאתכם

אדמו"ר הזקן · תורה אור

האם בשר ודם יכול באמת לתרום משהו לבורא העולם?

הלב הנפתח ונסגר, מזרים את הדם וקולט אותו מחדש, הוא משל לחיות האלוקית היורדת ומשתוקקת לשוב למקורה, ולכן ה׳ נקרא ״לב״. האבות, בחסד ובגבורה, עבדו ברצוא ושוב והמשיכו חיות זו לעולם.

פרשת כי תצא חודש אלול תשפ״ה

כי תצא למלחמה

אדמו"ר הזקן · לקוטי תורה

מה אם דווקא התאווה הכי חזקה שלך שורשה בחיות הקודש?

חיות המרכבה, שורש הנפש הבהמית, רצות להיכלל בה׳ ושבות מיראת הפער, והמתבונן בהן מתעורר כמותן. וה״שוב״ אינו נסיגה אלא שליחות: ״אם רץ לבך שוב לאחד״, לגלות את ה׳ למטה. וכך גם התורה (רצוא) והמצוות (שוב).

פרשת שלח תשפ״ה

ענין הנסכים

אדמו"ר הזקן · לקוטי תורה, שלח

למה הקורבן עולה למעלה והיין יורד אל התהום?

בלי להזכיר את הצמד בשמו, נפרש כאן המבנה שלו: קריאת שמע היא כלות הנפש והעלאה, ותפילין הם המשכה. הקרבן עולה והנסכים יורדים. והמידה היא ׳אכילה מרובה משתיה׳: שתי טיפות עולות כנגד כל טיפה שיורדת.

פרשת ויצא תשפ״ה

וללבן שתי בנות

אדמו"ר הזקן · תורה אור, דף כ"ב עמוד ד

למה יעקב בחר ברחל, כשלאה נעלית ממנה?

המחלוקת בין לאה לרחל היא על המינון ולא על הדרך עצמה. הרצוא הוא לאה, ההסתכלות ביקרא דמלכא, והשוב הוא רחל, הדיבור והמעשה. שניהם מוכרחים, שהרי ׳האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו׳.